עוד מעט
וככה אורו שכב לו, שקוף, חף, אין לו התחלה אין לו סוף, אין לו טוב ואין לו רע. יש רק הן רק ככה יש לו רק ככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה וככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה וככה ככה ככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה והן וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה וככה ככה וככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה ככה ככה ככה וככה וככה. וכשפקח את עיניו, ככה חגיגה גדולה הייתה לו לבשרו לחושיו טעמים שונים של אור הרגישו עיניו אורו היה עד להיכן שהגיעו עיניו לראות גופו, עולמו, כולו נמשח על גבי הקולות שהגיעו מהיכן שבאו, ככה. הדבר הראשון שאורו ראה היו פרחי שושנים אדומות אששש שנחו בתוך אגרטל זהב, אל מול מיטתו. אורו לא ידע שאלו פרחים באותו האופן שאלו הפרחים לא ידעו שזה אורו. והפרחים והטעם האדום אדום שלהם, פגשו בעיני אורו בגוף אורו והשתקפו אליו לתוכו כמו מראה ללא שם. ככה. ואורו ראה את האדום העגול הזה בלי שאיכפת לו בכלל מזה ומי אלו והיתה לו חגיגה גדולה, וכולו היה השושן האדום העגול הזהוב ולא איכפת היה לו להיות ככה לעולמים. ככה. ומשהו התחייך לו בעולם. וככה, כולו אדום משושנה, שוכב לו מול שושנה שכולה אורו שוכב בלי לחכות לדבר מבלי שיהיה לו "אני" או "הוא" או בתוכו או בחוץ לו, הכל היה מבחינתו אותו אחד אחד שללא גבולות כל העולם כולו, כל מה שיש, היה כמו גוש אחד שמרכזו היה אורו או שבעצם אורו הקצה שלו או שאורו חלק ממנו. אחד ללא גבולות. ליאונרדו הדוינצ'י היה נוהג לאמר שכל הפסלים כבר נמצאים מחכים בתוך הסלעים שיגלו אותם, יש רק להוציא את האבן המיותרת עד שיתגלו, עד שהפסל מוגדר כל עוד אורו היה מעורסלו ומשושן, לא רעב או צמא, כל עוד גופו לא נזקק לדבר, לא אמר כאב או עונג היה אורו איננו. הוא לא הרגיש עצמו, היה בלתי מוגדר אושו היה אומר שכשהנעל מתאימה הרגל נעלמת כשהלב מתאים טוב ורע נעלמים אך, כשקיבתו חלמה שובע, ואיתותי רעב נשלחו למוחו משהו בעולם היה נגלה ונגלע לפתע מקבל נפח כמו צורה שמתחילה להיגלות מתוך גוש סלע גדול לאחר שהסירו קצת אבן מיותרת, כמו אותה אניית מצולות עתיקה שלפתע קרן אור צובע את חלקי גופה ככה הרעב היה צובע את ישותו של אורו מגלה לו את קיומו עצמו ובלי מילים כי אין מילים עדיין כל זאת מבלי לדעת קיום מהו. עולם שכולו חיוך שכולו שושן אדום אששש הופך לעולם שכולו בכי אורו בוכה. ואורו בוכה באותו האופן שאורו נושם הוא לא רוצה לבכות, הוא גם לא רוצה שלא לבכות אורו בוכה כי הוא בוכה ככה כמו שעלה נופל, כמו גשם שיורד כמו שמש ששמה בחומה מבחינת אורו זה כל מה שיש עכשיו, בכי, קיבה כולו קיבה ובכי ושושנה שבוכה גרעיני תאיו, נימי עצביו, דמו אומרים בכי קוראים שובע שיבוא, קיבתו- כל העולם עכשיו, אורו הוא קיבתו של אורו. וכמו שהוא בוכה, כמו שהעולם בוכה אורו, באותה פתאומיות, ככה, הוא נרגע והכל נהייה פתאום מתאים בדיוק והעולם השתתק, וקולות הבכי נדדו למרחקים והשאירו את אורו נודם,
וככה אורו שכב לו, שקוף, חף, אין לו התחלה אין לו סוף, אין לו טוב ואין לו רע. יש רק הן רק ככה יש לו רק ככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה וככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה וככה ככה ככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה והן וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה וככה ככה וככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה וככה ככה ככה ככה ככה ככה ככה וככה וככה. וכשפקח את עיניו, ככה חגיגה גדולה הייתה לו לבשרו לחושיו טעמים שונים של אור הרגישו עיניו אורו היה עד להיכן שהגיעו עיניו לראות גופו, עולמו, כולו נמשח על גבי הקולות שהגיעו מהיכן שבאו, ככה. הדבר הראשון שאורו ראה היו פרחי שושנים אדומות אששש שנחו בתוך אגרטל זהב, אל מול מיטתו. אורו לא ידע שאלו פרחים באותו האופן שאלו הפרחים לא ידעו שזה אורו. והפרחים והטעם האדום אדום שלהם, פגשו בעיני אורו בגוף אורו והשתקפו אליו לתוכו כמו מראה ללא שם. ככה. ואורו ראה את האדום העגול הזה בלי שאיכפת לו בכלל מזה ומי אלו והיתה לו חגיגה גדולה, וכולו היה השושן האדום העגול הזהוב ולא איכפת היה לו להיות ככה לעולמים. ככה. ומשהו התחייך לו בעולם. וככה, כולו אדום משושנה, שוכב לו מול שושנה שכולה אורו שוכב בלי לחכות לדבר מבלי שיהיה לו "אני" או "הוא" או בתוכו או בחוץ לו, הכל היה מבחינתו אותו אחד אחד שללא גבולות כל העולם כולו, כל מה שיש, היה כמו גוש אחד שמרכזו היה אורו או שבעצם אורו הקצה שלו או שאורו חלק ממנו. אחד ללא גבולות. ליאונרדו הדוינצ'י היה נוהג לאמר שכל הפסלים כבר נמצאים מחכים בתוך הסלעים שיגלו אותם, יש רק להוציא את האבן המיותרת עד שיתגלו, עד שהפסל מוגדר כל עוד אורו היה מעורסלו ומשושן, לא רעב או צמא, כל עוד גופו לא נזקק לדבר, לא אמר כאב או עונג היה אורו איננו. הוא לא הרגיש עצמו, היה בלתי מוגדר אושו היה אומר שכשהנעל מתאימה הרגל נעלמת כשהלב מתאים טוב ורע נעלמים אך, כשקיבתו חלמה שובע, ואיתותי רעב נשלחו למוחו משהו בעולם היה נגלה ונגלע לפתע מקבל נפח כמו צורה שמתחילה להיגלות מתוך גוש סלע גדול לאחר שהסירו קצת אבן מיותרת, כמו אותה אניית מצולות עתיקה שלפתע קרן אור צובע את חלקי גופה ככה הרעב היה צובע את ישותו של אורו מגלה לו את קיומו עצמו ובלי מילים כי אין מילים עדיין כל זאת מבלי לדעת קיום מהו. עולם שכולו חיוך שכולו שושן אדום אששש הופך לעולם שכולו בכי אורו בוכה. ואורו בוכה באותו האופן שאורו נושם הוא לא רוצה לבכות, הוא גם לא רוצה שלא לבכות אורו בוכה כי הוא בוכה ככה כמו שעלה נופל, כמו גשם שיורד כמו שמש ששמה בחומה מבחינת אורו זה כל מה שיש עכשיו, בכי, קיבה כולו קיבה ובכי ושושנה שבוכה גרעיני תאיו, נימי עצביו, דמו אומרים בכי קוראים שובע שיבוא, קיבתו- כל העולם עכשיו, אורו הוא קיבתו של אורו. וכמו שהוא בוכה, כמו שהעולם בוכה אורו, באותה פתאומיות, ככה, הוא נרגע והכל נהייה פתאום מתאים בדיוק והעולם השתתק, וקולות הבכי נדדו למרחקים והשאירו את אורו נודם,