עוד לא חמותי..
היי,
אז ככה...
אני בת 26, יוצאת כבר תשעה חודשים עם בחור מ-ד-ה-י-ם בגילי- אינטיליגנט, מצחיק, שנון, אוהב, מלא כריזמה, בקיצור- שלמות. או בכל אופן שלמות בעיני..
הבעיה היחידה היא, כמו שניחשתם, אמא שלו...
אני כותבת פה כי אני לא בטוחה שהבעיה בראש שלי או שזו באמת בעיה. ואיך אפשר לפתור אותה.
ההורים של חבר שלי גרושים- אבא שלו נשוי מחדש עם ילדה בת שנה ואמא שלו לבד. הוא עבר מהבית לדירה משלו בגלל שלא יכל להסתדר עם אחותו ואמא שלו.
הכרתי אותה בערך חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת בארוחת ערב לרגל יום ההולדת של חבר שלי. היא עשתה רושם של אישה מדהימה: משכילה, אשת קריירה, מטופחת ויפה, אשת שיחה. ולכן היה לי הגיוני שאחרי שבוע, כשהיה לה יומולדת, ביקשתי מחבר שלי את מספר הטלפון שלה והתקשרתי לאחל לה יומולדת שמח. היא לא ענתה לטלפונים, ולכן שלחתי לה הודעה ארוכה מאוד וחמה מאוד. התגובה היתה: תודה יקירתי.
לא הבנתי כבר אז למה היא לא מאמצת בשתי ידיים את נסיון ההתקרבות שלי אבל לא אמרתי מילה. תיארתי לעצמי שאולי היא לא אשפית בפלאפונים אולם ההודעות באורך הגלות שלה לבן שלה הוכיחו לי שאני טועה.
הזמן עבר ובכל שישי הם עורכים ארוחות משפחתיות אצל הסבתא, ארוחות שמעולם לא הוזמנתי אליהן (פעם שאלתי את חבר שלי והוא אמר שסבתא שלו לא מוכנה לבשל ליותר מארבעה אנשים..)
אחרי חודשיים הערתי לחבר של שזה לא הגיוני והוא יזם ארוחה ביום שבת בערב. התרגשתי והכנתי עוגת שוקולד אשר זכתה לתגובה צוננת, ובמשך כל הארוחה קיבלתי עקיצות מפה ועד יפן. בין אם זה על תוכניות טלוויזיה שאני אוהבת (סוג ב'), או על כל דבר שעלה בשיחה.
אבל שתקתי.
ואז עברו עוד חודשים בהם לא הוזמנתי, לא קיבלתי יחס. ואז חבר שלי ואני החלטנו לנסוע לירושלים בחוה"מ פסח. יום לאחר ההחלטה הוא הודיע לי שגם המשפחה שלו רוצים לנסוע ולכן ניסע כולנו. התגובה העצבנית שלי נתקלה בריב מצידו ולכן נכנעתי. הם קבעו את הנסיעה ליום שאני הייתי עסוקה בו בבוקר. ולכן אמרתי לו שזה לא הגיוני שבסוף אני לא אבוא. אז הוא החליט שהוא ימתין לי וניסע יותר מאוחר ביחד ונצטרף אליהם. התגובה שלה היתה ביטול הנסיעה ובמקומה קביעת ארוחת בוקר.. אני ביטלתי את מה שהיה לי והצטרפתי. כשהגענו למסעדה היו שני מקומות פנויים לידה ובראש השולחן. חבר שלי מתוך רצון לקרב ביננו הציע שאתיישב לידה והיא בתגובה אמרה שהוא יישב לידה ולא אני.
כמובן שנורא נעלבתי.
משחק הכיסאות הזה קורה כל פעם שאנחנו בארוחה (לא ארוחת שישי חלילה, אלא ארוחות לציון ימי הולדת שרק אליהן אני מוזמנת)- היא עושה הכל כדי שלא נשב אחד ליד השני, או שהיא לא תשב לידי.
היא דואגת לדבר עם חבר שלי לפחות פעם ביומיים, מתקשרת, חופרת, הוא חופר בחזרה. הוא הולך אליה פעמיים בשבוע ולפעמים שלוש. מעולם לא הזמין אותי איתו, היא לא שואלת עלי, היא לא מתעניינת ולא אכפת לה שיש לו חברה שגם צריך להכיר. היא ממש עושה איתו מלחמת שליטה- היא רכושנית כלפיו ברמות שלא ייאמנו, על זה גם הוא יודה.
ביום ההולדת שלי היא או אחותו לא טרחו להתקשר או לסמס שלא לדבר על לקנות מתנה (משהו שאבא שלו עשה).
כששאלתי אותו לפשר הדבר הוא אמר שאני מדמיינת, ושאולי אני זו שמשדרת קרירות.
אני לא יודעת מה מחרפן אותי יותר, העובדה שהיא כזו, או העובדה שהוא מצדיק אותה!!
האם המושלם שלי הוא בעצם פגום עד היסוד?
האם אני צריכה לברוח כל עוד נפשי בי?
היי,
אז ככה...
אני בת 26, יוצאת כבר תשעה חודשים עם בחור מ-ד-ה-י-ם בגילי- אינטיליגנט, מצחיק, שנון, אוהב, מלא כריזמה, בקיצור- שלמות. או בכל אופן שלמות בעיני..
הבעיה היחידה היא, כמו שניחשתם, אמא שלו...
אני כותבת פה כי אני לא בטוחה שהבעיה בראש שלי או שזו באמת בעיה. ואיך אפשר לפתור אותה.
ההורים של חבר שלי גרושים- אבא שלו נשוי מחדש עם ילדה בת שנה ואמא שלו לבד. הוא עבר מהבית לדירה משלו בגלל שלא יכל להסתדר עם אחותו ואמא שלו.
הכרתי אותה בערך חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת בארוחת ערב לרגל יום ההולדת של חבר שלי. היא עשתה רושם של אישה מדהימה: משכילה, אשת קריירה, מטופחת ויפה, אשת שיחה. ולכן היה לי הגיוני שאחרי שבוע, כשהיה לה יומולדת, ביקשתי מחבר שלי את מספר הטלפון שלה והתקשרתי לאחל לה יומולדת שמח. היא לא ענתה לטלפונים, ולכן שלחתי לה הודעה ארוכה מאוד וחמה מאוד. התגובה היתה: תודה יקירתי.
לא הבנתי כבר אז למה היא לא מאמצת בשתי ידיים את נסיון ההתקרבות שלי אבל לא אמרתי מילה. תיארתי לעצמי שאולי היא לא אשפית בפלאפונים אולם ההודעות באורך הגלות שלה לבן שלה הוכיחו לי שאני טועה.
הזמן עבר ובכל שישי הם עורכים ארוחות משפחתיות אצל הסבתא, ארוחות שמעולם לא הוזמנתי אליהן (פעם שאלתי את חבר שלי והוא אמר שסבתא שלו לא מוכנה לבשל ליותר מארבעה אנשים..)
אחרי חודשיים הערתי לחבר של שזה לא הגיוני והוא יזם ארוחה ביום שבת בערב. התרגשתי והכנתי עוגת שוקולד אשר זכתה לתגובה צוננת, ובמשך כל הארוחה קיבלתי עקיצות מפה ועד יפן. בין אם זה על תוכניות טלוויזיה שאני אוהבת (סוג ב'), או על כל דבר שעלה בשיחה.
אבל שתקתי.
ואז עברו עוד חודשים בהם לא הוזמנתי, לא קיבלתי יחס. ואז חבר שלי ואני החלטנו לנסוע לירושלים בחוה"מ פסח. יום לאחר ההחלטה הוא הודיע לי שגם המשפחה שלו רוצים לנסוע ולכן ניסע כולנו. התגובה העצבנית שלי נתקלה בריב מצידו ולכן נכנעתי. הם קבעו את הנסיעה ליום שאני הייתי עסוקה בו בבוקר. ולכן אמרתי לו שזה לא הגיוני שבסוף אני לא אבוא. אז הוא החליט שהוא ימתין לי וניסע יותר מאוחר ביחד ונצטרף אליהם. התגובה שלה היתה ביטול הנסיעה ובמקומה קביעת ארוחת בוקר.. אני ביטלתי את מה שהיה לי והצטרפתי. כשהגענו למסעדה היו שני מקומות פנויים לידה ובראש השולחן. חבר שלי מתוך רצון לקרב ביננו הציע שאתיישב לידה והיא בתגובה אמרה שהוא יישב לידה ולא אני.
כמובן שנורא נעלבתי.
משחק הכיסאות הזה קורה כל פעם שאנחנו בארוחה (לא ארוחת שישי חלילה, אלא ארוחות לציון ימי הולדת שרק אליהן אני מוזמנת)- היא עושה הכל כדי שלא נשב אחד ליד השני, או שהיא לא תשב לידי.
היא דואגת לדבר עם חבר שלי לפחות פעם ביומיים, מתקשרת, חופרת, הוא חופר בחזרה. הוא הולך אליה פעמיים בשבוע ולפעמים שלוש. מעולם לא הזמין אותי איתו, היא לא שואלת עלי, היא לא מתעניינת ולא אכפת לה שיש לו חברה שגם צריך להכיר. היא ממש עושה איתו מלחמת שליטה- היא רכושנית כלפיו ברמות שלא ייאמנו, על זה גם הוא יודה.
ביום ההולדת שלי היא או אחותו לא טרחו להתקשר או לסמס שלא לדבר על לקנות מתנה (משהו שאבא שלו עשה).
כששאלתי אותו לפשר הדבר הוא אמר שאני מדמיינת, ושאולי אני זו שמשדרת קרירות.
אני לא יודעת מה מחרפן אותי יותר, העובדה שהיא כזו, או העובדה שהוא מצדיק אותה!!
האם המושלם שלי הוא בעצם פגום עד היסוד?
האם אני צריכה לברוח כל עוד נפשי בי?