Mr Mustard
New member
עוד כמה מילים
כתבתי על זה בהודעת "לא קשור", ואמרו לי להעביר לכולם. אני עדיין חושב שזה לא ממש קשור, אבל אני אשמח לדבר על האלבום המדהים הזה כמה שאפשר
בתחילת שנות השבעים וויאט יוצא בבושת פנים ובהרגשת פספוס רצינית מSoft Machine, הלהקה שבשני האלבומים הראשונים שלה הוא היה הכוח המרכזי שבה. הוא מקים את Maching Mole, עוד להקת קנטרברי טיפוסית וגם אותה הוא מפרק לזמן מה (עד כמה שאפשר לקרוא ללהקות הללו "טיפוסיות). בתקופה הזאת, שבה הוא משתתף בלי סוף בכל נוד שאמן בריטי מפליץ (במובן החיובי כמובן!), הוא גם לא שוכח להתהולל במגוון מסיבות, ומסיבות בלתי ברורות עד היום, הוא נופל מחלון במסיבה (הרבה סיבות!). אחרי שהות ארוכה בבית חולים ובמוסדות שונים לשיקום וויאט מוציא את אלבום המופת שלו Rock Bottom. האלבום, Rock Bottom, שהוא אלבום עצוב ומלנכולי, על גבול המערער, נתפס ע"י רבים כתוצאה של הנפילה והפיכתו של רוברט לנכה. כן, אני בטוח שיש הרבה קשר, וממש אפשר לשמוע את זה, אבל האלבום שעליו אני מעוניין לדבר, מראה כי וויאט מאז ומתמיד היה יכול להיות גם אדם רגוע, מלנכולי, מערער, מסוייט ועצוב- אבל עדיין מלא בהומור בריטי מקסים וקסם אישי בלתי נגמר. האלבום, Solar Flares Burn For You, הוא אסופה של קטעים שמעולם לא שוחררו שתופסים את וויאט בתקופה מרתקת- בדיוק לפני הנפילה, ובדיוק אחרי הפירוק של ה Matching Mole. זוהי תקופה בה וויאט מתחיל לחפש את עצמו מחדש, הוא מתנסה בהרבה כיוונים, ביניהם ג'ז, אמביינט, מוזיקה נסיונית, בלדות ורוק מתקדם, ובדיוק כאן, באלבום הזה (שהוא בכלל לא אלבום) אנחנו רואים את הכיוון של וויאט גם ל30 השנים שיבואו. האלבום מחולק לשני סוגים של שירים, שניהם נוגעים אחד בשני. מצד אחד, יש לנו את הבלדות הקלאסיות של וויאט ומצד שני את הנסיונות האוונטגרדיים שלו עם Hugh Hopper. האלבום נפתח בארבעה שירי וויאט שכולנו מכירים: Alfib, Soup Song, Sea Song ו I Am A Believer. שניים מהשירים (Sea Song ו Alfib, שמאוחר יותר יכנסו ל"רוק בוטום"), מקבלים כאן גרסאות שונות להפליא. Alfie מקבל כאן ביצוע מינימליסטי של וויאט לבד. רק הוא והפסנתר. הגרסא היא יותר קצרה, ותופסת את השיר, ואת וויאט, ערומים לחלוטין. הביצוע, למרות (או אולי בזכות) הראשוניות והדרמטיות מקבל אפקט דרמטי פי כמה, על פני הגישה המלטפת והמרגיעה של Rock Bottom. Sea Song מקבל בדיוק את הטיפול ההפוך. השיר מתארך ומקבל עוד חטיבת "אורגן" של פרנסיס מונקמן, הקלידן המופלא של Curved Air, שנותר בערך באמצע סולו קלידים מצמרר. מצד אחד, יש משהו יותר בוסרי בשיר הזה, אבל העיבוד השונה מנפח את השיר ומראה לנו עוד מימד של השיר ושל וויאט עצמו. שאר השירים, שהם פחות מוכרים, מקבלים עיבודים מוזרים ונסיוניים. למשל Gog Song מעורר המחשבה. החלק השני של האלבום הוא יותר נסיוני, מערער, מינימליסטי ומופנם. שני השירים הבאים הם פס קול ע"פ רוברט וויאט לסרט נסיוני בריטי. המוזיקה היא מערערת ויפה להפליא. שוב ושוב אנו שומעים את אותו טרומבון וחוזר על עצמו, עם מעיין צעדים עמומים וקולות רקע מפחידים, כשבכל מקום מופיעים כלי נשיפה שונים בקבוצות. כמו רוחות. זה נשמע נורא מוזר, ואז אכן מאוד מאוד מוזר, אבל אחרי ששומעים את זה מספר פעמים כבר אי אפשר לעזוב, והשיר הרדוף הזה נצמד לכם לנשמה. גם השירים שאחרי זה דומים מאוד ויוצרים אווירה דומה בעזרת לופים של כלי נשיפה שונים, אורגן מצמרר וצפצופים, הכל מקיף את המאזין ולאט לאט חודר לתוכו. קשה לקטלג את האלבום הזה כרוק. והוא לא מתאים לכולם. אבל, כל מי שאוהב את וויאט בטוח יתחבר לאלבום, ומי שלא מכיר את וויאט- כדאי שיכיר. מבחינתי, מדובר באחד האלבומים האהובים עליי בכלל.
כתבתי על זה בהודעת "לא קשור", ואמרו לי להעביר לכולם. אני עדיין חושב שזה לא ממש קשור, אבל אני אשמח לדבר על האלבום המדהים הזה כמה שאפשר
