עוד יום ועוד יום

[רציתי לאהוב]

עוד יום ועוד יום

שוכבת במיטה ומקלידה את אשר עצור בנבכי נשמתי מאז נשימתי הראשונה בעולם זה. עולם אכזר עם טיפת קוריוז של חמלה, חמלה שלא מספיקה לרומם אף אדם. הירח מתהדר ביופיו הטבעי כמו טווס ביום חיזורו. מצד אחד מסמל אהבה מכל סוג שהיא אך מסתיר את הצד האפלולי שבו הריק שנשאר שם עמוק בלב וממאן להתמלא. רציתי לוותר, לארוז תיק וללכת אך רגלי קושלות. מסרבות להרים את חתיכת הבשר שמחוברת לתחילתן וממסמרת אותן לאדמה. ללא כח רצון ושאיפה לכלום מלבד הרמת ידיים. לא לשם קול תפילה שאינה נענת במאום מזה למעלה מ3 שנים תמימות. הדמעות כבר יבשו אך הזמן רק הותיר חותם במקום בו הנפש לא ידעה מרגוע בפרץ של נוזל הזכרונות, מעיין הרגשות יש לאמר זאת.
אני אפס כך מילות השיר חדרו למוחי כמו פטיש אוויר מהחברה המקצועית. אך את האפס העצמי שלי אני חשה כל בוקר מחדש. מאכזבת את כולם ואת עצמי בעיקר. בן אדם מתכנן תכנונים ואלוהים מצחקק צחקוקים... על חשבוני.

 

[sheinkin1]

ליבי עימך, היי חזקה יקירה..

לכולנו ישנן נקודות שפל, ואין ספק שבאותן נקודות, מאוד קשה עד בלתי אפשרי לראות את "האור בקצה המנהרה".., ולא, אינני דוגלת ב"חשיבה חיובית" ומריחת חיוך על פנייך במחשבה של "יהיה בסדר".. כשם שרובנו נוהגות לומר כמילות עידוד, תמיכה, אני אדם מאוד ריאלי, (אך לא פסימי), ואני חושבת שאל לך להסתכל קדימה ולהתחבט בחיבוטי נפש על העתיד לבוא, בשלב של נקודת שפל, צריך לצעוד ב"צעדי תינוק" baby steps, שעה, שעה, יום, יום.., לנסות לפתור נקודתית בזמן אמת את אשר את חווה, קיימים מצבים שבהם את רוצה לאוץ קדימה, אך החיים מזמנים אחרת ואת נאלצת בעל כורחך לעצור ולהביט סביבך.. אז פשוט תרפי, תנוחי לך, ותזרמי עם קצב הזמן שעובר לאיטו.. גם זוהי "חוויה" (חוויה מתפרשת לשתי צדדים, ולא רק לטוב.. כשם השורש ח, ו, ה), ונכון, שפל אינו נמדד בזמן, ואין לו טווח בסקאלה, והוא יכול להימשך זמן מה.., דבר שגורם לך להתייאש מן הסתם בשל התחושה של "הזמן עוצר מלכת"

אך יכולה לומר לך בוודאות, שלכל נקודת שפל, קיימת נקודת שיא, שבעקבותה הנסיקה שבה את חווה שינויים חיוביים אשר בהחלט מעלים חיוך על פנייך בתחושת הקלה

ואגב, כתיבתך מאוד נעמה לי, אף על פי העצבות והתסכול שהשרו מילותייך, אין ספק שכתיבתך עושה רושם על האדם מאחורי המילים..


בברכת המשך יום נעים ופורה עד כמה שניתן..

שיינקין 1

 

[מוקטי]

את לא אפס

מסכימה לגמרי עם מה שכתבה sheinkin1.
בחיים יש עליות וירידות, נקודות שיא ושפל וכל מה שביניהן, ודבר אחד בלבד קבוע: שאין שום דבר קבוע. הכל משתנה. כל הזמן. כשאנחנו נמצאות בנקודת שפל אכן קשה מאד לראות אור בקצה המנהרה אבל הוא שם. עדיף פשוט להתרכז עד כמה שאפשר בלנשום עמוק ולהיות עם הכאב, ובשלב מסוים, בלי התראה מוקדמת, הוא יעבור, ודברים חדשים יקרו, ויצוצו הזדמנויות חדשות כי ככה זה בחיים.
את לא אפס. את בן אדם שיש לו המון ערך - כמו לכולנו. אולי את לא מרגישה טוב עם בחירות שעשית, אולי את משתוקקת לעשות או להיות משהו שלא מתממש. אין לי מושג כמובן מהו הכאב הפרטי שלך. אבל אני יודעת, מנסיון אישי רב שנים, שעל כל דלת שנסגרת נפתחות כמה אחרות. ושכדי לחיות את החיים באמת, כדי להיות מי שאת מבפנים, צריך לוותר על המון תבניות ותמונות שציירנו לנו או ציירו לנו אחרים - לגבי איך החיים שלנו צריכים להראות. וכשמגיעים למקום הזה- של לוותר על התבניות, יש שם המון שקט, וחופש, והמון המון מקום לצייר את החיים כמו שהם, ולאהוב את מה שקורה במציאות, במקום להתענות על שאנחנו ״לא מספיק״ בעיני מישהו אחר, או אפילו בעיני עצמנו, כשאנחנו מסתכלות דרך המשקפיים של אחרים.
אין אדם שלא סובל בחייו. יש רק המון אנשים שמשקיעים המון אנרגיה בלהסתיר את הסבל שלהם ולשדר ״הכל נפלא״ כלפי חוץ. קל לקנות את זה ולהרגיש רע כי אנחנו לא עומדים בסטנדרט. אבל הסטנדרט מזויף. הדשא אינו ירוק יותר אצל השכן.
מאחלת לך שתחושי הקלה ותרגישי טוב יותר.

 

[הקסם שבפשטות]

לעולם יש חוש הומור

אבל.. או שבנוסף

רגלייך כושלות?
אולי הן חזקות משחשבת? אולי הן מסרבות לתת לך לברוח?
אולי הן יודעות שאין סיבה לבהלה?
והירח... ואיזה ירח

מלא בקסם. קסם שרק נפש שאהבה וכאבה, תוכל לראות.
זכית!

מתברר שחיינו לא מתנהלים כמתוכנן.
יתכן שבתוכנית שלנו כבר טבוע הכישלון.
והצחוק הוא לא על חשבונך.
אולי זה צחוק אוהב... חומל... שעוטף את רגלייך הכושלות ואת נפשך שרוצה לברוח
ולוחש שהכל בסדר.
תוכניות נועדו להשתנות... זה לא אשמתך
פשוט... אולי..
פשוט צריך להתקדם.. להנות מקולות, צרחות ולחישות העולם... מהקסם המהול בדמעות של הירח...

פעם לא הבנתי למה העולם צוחק עלי.. למה הוא כל כך אכזרי כלפיי..
אבל לפעמים הוא כל כך נפלא..
התבלבלתי מההשתנות המהירה הזו. העולם הוא אותו עולם.
וגיליתי שזו פשוט אני שמשנה את העדשות שאני שמה על העיניים.
וברגע שהבנתי שהכל בי. ואני זו שקובעת- הכל נהיה ברור יותר. קל יותר ויחד עם זאת- הרבה יותר קשה
העולם הוא אותו עולם. טוב ורע. אכזרי וחומל. מה שנראה ונרגיש תלוי בנו.
ו..
חברה טובה שלי אומרת לי שאני מצפה מאנשים ליותר מדי. ואני מחייכת ואומרת לה שאנשים מצפים מעצמם לפחות מדי.

אז כוללת את כל מה שנאמר לפני. כולנו שחינו בבוץ וזוהמה. נשמנו אויר מחניק ומר של תהום. (אני אחת לשבוע שבועיים נוהגת לבקר שם, כדי לוודא שהכל בסדר).
וזה יותר מטבעי להרגיש אפס, שהעולם צוחק עלי ושבגדול אני אכזבה.
אבל זה "רק" תחושה. רגש. לא אמת.
את יותר חזקה ויכולה ממה שאת חושבת. וכשתרגישי שאת רוצה... וכשרגלייך יחושו כי זה הרגע- תתרוממי.

שבוע מלא אמונה וקסם

 

[פאמקי]

את צודקת

זהו עולם אכזר.
אך אפילו את, מתוך כאבך הגדול, משדרת כוח ואופטימיות.
ומשם מגיעים הדברים הנפלאים בעולמינו.
כאב ותיסכול נובע מהקושי עם אכזריותו של העולם
והשינוי מגיע מהאמונה שניתן לשנות.

בכתיבתך קיים אופק, כי את רואה את הטוב,
אל תוותרי, קומי ותשני.

בהצלחה יקרה.