עוד חוזר הניגון...
מלאכית , סערת רגשות ושאר חברי הפורום... הנה הודעה שכתבתי בפורום אחר לפני חודש בערך ושההודעות של אותה מלאכית הזכירו לי. הנה , שוב פעם אותה תחושה שכנראה נשארה שם בפנים עמוק עמוק אבל עכשיו מחפשת את החופש שלה מחדש. תשע שנים היא בערה בי התחושה הזאת , ועכשיו אחרי כמעט שנה וחצי של הפסקה היא חוזרת אלי שוב. בעצם זה יותר מתחושה , הרבה יותר מתחושה. אומרים ש"ככל שהעלייה חדה יותר כך הירידה יותר תלולה" , ובמשך השנה וחצי הזאת טיפסתי למעלה , אוי כמה שטיפסתי , אבל פתאום נגמר לי הכוח ואני מתחיל להתרסק למטה ואין אף אחד שיושיט לי יד לעזרה. למה זה צריך להיות כל כך אכזרי??? דווקא שהכל מסתדר ואפילו הדבר שעד אז נראה הכי שלילי שבעולם הופך להיות דבר חיובי , דווקא אז אתה מותקף מכל הכיוונים האפשריים ומגלה כמה שאתה חלש וכמה גדולה הריקנות שבחיים שלך. כן , חולפות מחשבות בראש , אותם מחשבות מאז , אולי להתנתק מהכל לתקופה קצרה? או אולי להתנתק לתמיד ? אבל זאת לא הדרך. איפה "ערך החיים" שכולכם מדברים עליו ??? למה עכשיו אני לא רואה אותו ??? פתאום , אותם דיכאונות אותם דמעות אותה ריקנות אותם שירים. בימים האחרונים אני ישן המון , רק בשינה אני מצליח להתנתק מהכל , מכל המחשבות האלה . אבל במשך היום הם לא עוזבות אותי , והחיוך שהיה חלק בלתי נפרד מהבעת הפנים שלי נמחק כלא היה. אני לא יודע , אני לא יודע אם אני אוכל "להחזיק" כמו אז , ואולי לא רוצה "להחזיק"? התקוות הפכו לאכזבות , כנראה שהכל נשאר בדיוק כמו פעם. אני לא מאשים , אני מאוכזב , מאוכזב מעצמי , מאוכזב מכולם. מנסה להזכר מה עשיתי אז , איך התמודדתי אז בכל התקופה ההיא , ונזכר שלא התמודדתי , שברחתי , פשוט ברחתי למקום שאני נמצא בו עכשיו. ומה עכשיו? שוב פעם לברוח? שוב פעם להתחיל מחדש? לא , אני לא יכול או יותר נכון לא רוצה להתחיל מחדש. והתמונות מהזמנים הטובים עוברות בראש כמו באיזה סרט ישן שמקרינים בטלוויזיה אחרי שהכוכב הראשי שלו מת. "עוד חוזר הניגון , שזנחת לשווא". אוי כמה שהוא חוזר.
מלאכית , סערת רגשות ושאר חברי הפורום... הנה הודעה שכתבתי בפורום אחר לפני חודש בערך ושההודעות של אותה מלאכית הזכירו לי. הנה , שוב פעם אותה תחושה שכנראה נשארה שם בפנים עמוק עמוק אבל עכשיו מחפשת את החופש שלה מחדש. תשע שנים היא בערה בי התחושה הזאת , ועכשיו אחרי כמעט שנה וחצי של הפסקה היא חוזרת אלי שוב. בעצם זה יותר מתחושה , הרבה יותר מתחושה. אומרים ש"ככל שהעלייה חדה יותר כך הירידה יותר תלולה" , ובמשך השנה וחצי הזאת טיפסתי למעלה , אוי כמה שטיפסתי , אבל פתאום נגמר לי הכוח ואני מתחיל להתרסק למטה ואין אף אחד שיושיט לי יד לעזרה. למה זה צריך להיות כל כך אכזרי??? דווקא שהכל מסתדר ואפילו הדבר שעד אז נראה הכי שלילי שבעולם הופך להיות דבר חיובי , דווקא אז אתה מותקף מכל הכיוונים האפשריים ומגלה כמה שאתה חלש וכמה גדולה הריקנות שבחיים שלך. כן , חולפות מחשבות בראש , אותם מחשבות מאז , אולי להתנתק מהכל לתקופה קצרה? או אולי להתנתק לתמיד ? אבל זאת לא הדרך. איפה "ערך החיים" שכולכם מדברים עליו ??? למה עכשיו אני לא רואה אותו ??? פתאום , אותם דיכאונות אותם דמעות אותה ריקנות אותם שירים. בימים האחרונים אני ישן המון , רק בשינה אני מצליח להתנתק מהכל , מכל המחשבות האלה . אבל במשך היום הם לא עוזבות אותי , והחיוך שהיה חלק בלתי נפרד מהבעת הפנים שלי נמחק כלא היה. אני לא יודע , אני לא יודע אם אני אוכל "להחזיק" כמו אז , ואולי לא רוצה "להחזיק"? התקוות הפכו לאכזבות , כנראה שהכל נשאר בדיוק כמו פעם. אני לא מאשים , אני מאוכזב , מאוכזב מעצמי , מאוכזב מכולם. מנסה להזכר מה עשיתי אז , איך התמודדתי אז בכל התקופה ההיא , ונזכר שלא התמודדתי , שברחתי , פשוט ברחתי למקום שאני נמצא בו עכשיו. ומה עכשיו? שוב פעם לברוח? שוב פעם להתחיל מחדש? לא , אני לא יכול או יותר נכון לא רוצה להתחיל מחדש. והתמונות מהזמנים הטובים עוברות בראש כמו באיזה סרט ישן שמקרינים בטלוויזיה אחרי שהכוכב הראשי שלו מת. "עוד חוזר הניגון , שזנחת לשווא". אוי כמה שהוא חוזר.