עוד הפעם בלאגן ????!
כיצד הרוק המתקדם הצליח למשוך אליו המונים? - פרשנות אישית. מצד אחד, הקשר שלו למורשת הקלאסית האירופאית הוא חזק ביותר. העומק והמורכבות שבו, שלא מאפיינים שום צורה של פולקלור או מוסיקה פופולרית אחרת, הם מאוד ספציפיים והם דומים בגישתם לאלה של המוסיקה הקלאסית יותר מלכל סוג אחר של מוסיקה מורכבת שאנחנו מכירים - אם זה ג`אז או מוסיקה עממית של עמים שונים, מוסיקה ערבית וכו`. למרות שישנו קשר מובהק וחד משמעי בין הרוק המתקדם ובין המורשת הזו, לא כל מי שרואה בעצמו חובב רוק מתקדם הוא גם חובב מוסיקה קלאסית במובן המסורתי שלה (עד וכולל תחילת המאה העשרים). וזאת, למרות שהמורכבות הזו מתקיימת לפחות באותה מידה ולרוב הרבה יותר - במוסיקה הקלאסית. וכן, המורכבות של הרוק המתקדם היא הרבה יותר פשוטה מהמורכבות של המוסיקה הקלאסית. אין ספק שבהשוואה לרוב המוסיקה הפופולרית היא הרבה יותר מורכבת. אבל אני חושב שלמינון המאוד מסויים הזה, לא יותר מדי ולא פחות מדי, יש תפקיד חשוב בהפיכתו של הרוק המתקדם לפופולרי כל כך. ה"אנושות" כישות קיבוצית, משתנה בכל רגע נתון. כיוון השינוי הוא לא חד משמעי ויחיד - זה לא נכון לומר שבכל רגע נתון האנושות נמצאת בנקודה מתקדמת יותר בהשוואה לרגעים שהיו לפני הרגע הזה. בגלל העובדה הזו הגישה שמנסה להציג התפתחות מוסיקלית לינארית במשך השנים לוקה בחסר. הגישה הזו פשוט לא לוקחת בחשבון שינויים חברתיים, ואילוצים שמונעים מהמוסיקה להתקדם בצורה רציפה קדימה. לפעמים ההתקדמות היא לכיוון אחורה ולפעמים היא גם לרוחב - תקופות שבהן נוצרות אפשרויות חדשות שפותחות ערוצי התקדמות חדשים שאולי ואולי לא יפגשו בעתיד. לכן זה לא נכון להניח שמי שיכתוב את הדבר הכי מתקדם ברגע נתון - ישבה את לב הקהל. ואכן הדברים אינם עובדים כך למעשה. התפרצות של זרמים מוסיקליים היא בדרך כלל סוג של תהודה שנוצרת כתוצאה של הפגשות בין שני הגורמים האלה : המוכנות של הקהל לקבל משהו מאוד מסוים, וההימצאות של אותו היצע בדיוק מצד האמנים. וכשזה לא מתאים - זה לא עובד, גם אם ההתקדמות המוסיקלית מהווה המשך ישיר למה שהיה קודם לכן. מכאן אפשר להמשיך ולראות שמלבד אותה מורכבות במינון הנכון, ברוק המתקדם היה עוד מרכיב - שמאוד התאים לתקופה שבה הוא נוצר, ולמעשה אולי להוציא את שנות השמונים, הוא מתאים עד היום. והמרכיב הזה הוא המרכיב השני שמצדיק את השם שלו - האנרגיה של הרוק. זו לא האנרגיה של המוסיקה הקלאסית. המוסיקאים הקלאסיים משיגים את ההתעלות המוסיקלית ע"י בנייה ופריקה מאוד מוקפדים של מתח. אך גם ברגעים הכי חזקים - למוסיקה הקלאסית אין את המימד הנגיש כל כך של הרוק, היום-יומי, הארצי. כהמשך לדיון הקודם אפשר להגדיר את הפּאנק כאותה אנרגיה של הרוק - בצורתה הגולמית ביותר, וללא שום תוספות. זוהי אנרגיה טהורה, חסרת כיוון והתקדמות. היינו, התפרענו, הלכנו. זהו פרץ מאוד ראשוני, מאוד פרימיטיבי, מאוד יצרי וחסר מעצורים. ואילו הרוק המתקדם מכיל את המרכיב היצרי הזה, אך שוב - במינון שונה. לרוק המתקדם יש בגרות ופכחון שאין לפאנק. אך יש לו באותה מידה חופש ונגישות שלא תמיד יש במוסיקה הקלאסית.
כיצד הרוק המתקדם הצליח למשוך אליו המונים? - פרשנות אישית. מצד אחד, הקשר שלו למורשת הקלאסית האירופאית הוא חזק ביותר. העומק והמורכבות שבו, שלא מאפיינים שום צורה של פולקלור או מוסיקה פופולרית אחרת, הם מאוד ספציפיים והם דומים בגישתם לאלה של המוסיקה הקלאסית יותר מלכל סוג אחר של מוסיקה מורכבת שאנחנו מכירים - אם זה ג`אז או מוסיקה עממית של עמים שונים, מוסיקה ערבית וכו`. למרות שישנו קשר מובהק וחד משמעי בין הרוק המתקדם ובין המורשת הזו, לא כל מי שרואה בעצמו חובב רוק מתקדם הוא גם חובב מוסיקה קלאסית במובן המסורתי שלה (עד וכולל תחילת המאה העשרים). וזאת, למרות שהמורכבות הזו מתקיימת לפחות באותה מידה ולרוב הרבה יותר - במוסיקה הקלאסית. וכן, המורכבות של הרוק המתקדם היא הרבה יותר פשוטה מהמורכבות של המוסיקה הקלאסית. אין ספק שבהשוואה לרוב המוסיקה הפופולרית היא הרבה יותר מורכבת. אבל אני חושב שלמינון המאוד מסויים הזה, לא יותר מדי ולא פחות מדי, יש תפקיד חשוב בהפיכתו של הרוק המתקדם לפופולרי כל כך. ה"אנושות" כישות קיבוצית, משתנה בכל רגע נתון. כיוון השינוי הוא לא חד משמעי ויחיד - זה לא נכון לומר שבכל רגע נתון האנושות נמצאת בנקודה מתקדמת יותר בהשוואה לרגעים שהיו לפני הרגע הזה. בגלל העובדה הזו הגישה שמנסה להציג התפתחות מוסיקלית לינארית במשך השנים לוקה בחסר. הגישה הזו פשוט לא לוקחת בחשבון שינויים חברתיים, ואילוצים שמונעים מהמוסיקה להתקדם בצורה רציפה קדימה. לפעמים ההתקדמות היא לכיוון אחורה ולפעמים היא גם לרוחב - תקופות שבהן נוצרות אפשרויות חדשות שפותחות ערוצי התקדמות חדשים שאולי ואולי לא יפגשו בעתיד. לכן זה לא נכון להניח שמי שיכתוב את הדבר הכי מתקדם ברגע נתון - ישבה את לב הקהל. ואכן הדברים אינם עובדים כך למעשה. התפרצות של זרמים מוסיקליים היא בדרך כלל סוג של תהודה שנוצרת כתוצאה של הפגשות בין שני הגורמים האלה : המוכנות של הקהל לקבל משהו מאוד מסוים, וההימצאות של אותו היצע בדיוק מצד האמנים. וכשזה לא מתאים - זה לא עובד, גם אם ההתקדמות המוסיקלית מהווה המשך ישיר למה שהיה קודם לכן. מכאן אפשר להמשיך ולראות שמלבד אותה מורכבות במינון הנכון, ברוק המתקדם היה עוד מרכיב - שמאוד התאים לתקופה שבה הוא נוצר, ולמעשה אולי להוציא את שנות השמונים, הוא מתאים עד היום. והמרכיב הזה הוא המרכיב השני שמצדיק את השם שלו - האנרגיה של הרוק. זו לא האנרגיה של המוסיקה הקלאסית. המוסיקאים הקלאסיים משיגים את ההתעלות המוסיקלית ע"י בנייה ופריקה מאוד מוקפדים של מתח. אך גם ברגעים הכי חזקים - למוסיקה הקלאסית אין את המימד הנגיש כל כך של הרוק, היום-יומי, הארצי. כהמשך לדיון הקודם אפשר להגדיר את הפּאנק כאותה אנרגיה של הרוק - בצורתה הגולמית ביותר, וללא שום תוספות. זוהי אנרגיה טהורה, חסרת כיוון והתקדמות. היינו, התפרענו, הלכנו. זהו פרץ מאוד ראשוני, מאוד פרימיטיבי, מאוד יצרי וחסר מעצורים. ואילו הרוק המתקדם מכיל את המרכיב היצרי הזה, אך שוב - במינון שונה. לרוק המתקדם יש בגרות ופכחון שאין לפאנק. אך יש לו באותה מידה חופש ונגישות שלא תמיד יש במוסיקה הקלאסית.
