עוד בהקשר של היעדר אם שלמעשה חיה
בשבועיים האחרונים נפתחו פה מס' שרשורים בנושא אובדן אם כאשר האם עדיין חיה למעשה, כלומר סיבת האובדן איננה מוות. מעניין שבדיוק בסופהשבוע האחרון קראתי ספר, שקיבלתי משכנתי, לאחר ששמעה על הפורום שלי. הספר נקרא שירת הדשא [מאת נורית לשם], והוא עוסק בחווית נשים בנות הדור השני בקיבוצים, שגדלו בבית ילדים, במה שנקרא 'לינה משותפת', אך כלל הרבה יותר היבטים שיתופיים מעבר ללינה. בספר מועלות סוגיות שבחלקן מזכירות את הסוגיות שאנחנו מתמודדות איתן, להבדיל. עיקר הספר הוא ראיונות עם נשים, שהמכנה המשותף שלהן הוא שהן נולדו בקיבוץ בשנות ה-30. נשמעת שם ביקורת על כשלון האמהוּת, ואולי אף ההורות בכלל. ילדים שהקשר שלהם עם הוריהם הוגבל ל-2-3 שעות ביום, וגם בשעות האלה לא תמיד היו ההורים בבית. יש בספר ציטוט של מישהי שתיארה את ראשית חייה כגדילה ב'בית יתומים'. יש שם סיפורים על מישהי שרצתה אישור להמשך לימודים, הדבר הגיע עד אספת הקיבוץ, אך אף אחד לא הגן עליה, ואמא שלה בכלל לא באה לאסיפה. אחרת מתארת איך אמא שלה הייתה מספרת סיפורים נורא יפה, והייתה תמיד מספרת אותם לכל הילדים בשכבת הגיל של ביתה. והילדה נורא רצתה שפעם אחת אמא תספר סיפר רק לה. אחרת מספרת שאמא שלה אף פעם לא נישקה אותה ולא חיבקה אותה כשהייתה ילדה קטנה. אגב, טענה שחוזרת על עצמה בספר הוא שלא רק הבנות / הילדים קופחו מהמצב, אלא גם האמהות "הקיבוץ גזל מאיתנו את הקשר עם אמא, ומאמא את הקשר איתנו". ומה היו ההשלכות? הנשים שהתראיינו דיווחו על בטחון עצמי נמוך, חרדת נטישה, צורך גדול בלרצות, להיות 'בסדר' ולהיות 'כמו כולם'.
בשבועיים האחרונים נפתחו פה מס' שרשורים בנושא אובדן אם כאשר האם עדיין חיה למעשה, כלומר סיבת האובדן איננה מוות. מעניין שבדיוק בסופהשבוע האחרון קראתי ספר, שקיבלתי משכנתי, לאחר ששמעה על הפורום שלי. הספר נקרא שירת הדשא [מאת נורית לשם], והוא עוסק בחווית נשים בנות הדור השני בקיבוצים, שגדלו בבית ילדים, במה שנקרא 'לינה משותפת', אך כלל הרבה יותר היבטים שיתופיים מעבר ללינה. בספר מועלות סוגיות שבחלקן מזכירות את הסוגיות שאנחנו מתמודדות איתן, להבדיל. עיקר הספר הוא ראיונות עם נשים, שהמכנה המשותף שלהן הוא שהן נולדו בקיבוץ בשנות ה-30. נשמעת שם ביקורת על כשלון האמהוּת, ואולי אף ההורות בכלל. ילדים שהקשר שלהם עם הוריהם הוגבל ל-2-3 שעות ביום, וגם בשעות האלה לא תמיד היו ההורים בבית. יש בספר ציטוט של מישהי שתיארה את ראשית חייה כגדילה ב'בית יתומים'. יש שם סיפורים על מישהי שרצתה אישור להמשך לימודים, הדבר הגיע עד אספת הקיבוץ, אך אף אחד לא הגן עליה, ואמא שלה בכלל לא באה לאסיפה. אחרת מתארת איך אמא שלה הייתה מספרת סיפורים נורא יפה, והייתה תמיד מספרת אותם לכל הילדים בשכבת הגיל של ביתה. והילדה נורא רצתה שפעם אחת אמא תספר סיפר רק לה. אחרת מספרת שאמא שלה אף פעם לא נישקה אותה ולא חיבקה אותה כשהייתה ילדה קטנה. אגב, טענה שחוזרת על עצמה בספר הוא שלא רק הבנות / הילדים קופחו מהמצב, אלא גם האמהות "הקיבוץ גזל מאיתנו את הקשר עם אמא, ומאמא את הקשר איתנו". ומה היו ההשלכות? הנשים שהתראיינו דיווחו על בטחון עצמי נמוך, חרדת נטישה, צורך גדול בלרצות, להיות 'בסדר' ולהיות 'כמו כולם'.