עוד אחת להיום....
"למה אתם לא אוכלים את הגבינות?! אני לא מבין את זה! אנחנו קונים ואתם לא אוכלים! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזרוק אוכל!". סליחה?! לא, סליחה?! אני ביקשתי ממך לקנות את הגבינות הדוחות האלה?! אבא שלי הולך לקניות. כל פעם שהוא קולט איזה מוצר חדש או איזה שילובים דוחים של כל מיני דברים (גבינה לבנה עם פפריקה ושום. מה?!?!?!), אז הוא פשוט ח-י-י-ב לקנות את זה. אפ'חד לא ביקש, אפ'חד לא רוצה את זה, רק מהמחשבה על זה שאני אפתח את המקרר ואראה את זה, אני רוצה להקיא. אז לאכול את זה?! או שיש לו את הקטעים האלה, שהוא מחליט שאני אוהבת איזה קורנפלקס, אז הוא קונה אותו. אני ביקשתי?! אני רוצה את זה בכלל?! לא ביקשתי שומדבר כזה בחיים שלי. אני שונאת שהוא עושה לי את זה! שונאת את זה! פעם ביקשתי שוקולד, והוא קנה לי איזה משו שזה כזה שוקולד עם חלבה. ממרח שוקולד עם חלבה. איכסה! איכסה! איכסה! ביקשתי את זה?! לא ביקשתי את זה! לא רוצה לאכול את זה, ותפסיק כבר לצרוח עלי! לא ביקשתי ממך אף פעם לקנות לי את הדברים הדוחים האלה, אז תפסיק! רוצה לאכול גבינה לבנה עם פפריקה ותפוח-עץ? בבקשה. תאכל את זה אתה! אל תכריח אותי לאכול דברים כאלה. וכשראני לא רוצה, או שזה לא טעים לי, אז ישר אני מפונקת. איזה בנאדם שפוי אוכל קוטג' עם שומר ושוקולד?! כאילו, איזה מין רעיון מפגר זה?! אני כל כך שונאת שזה קורה. כל כך שונאת שהוא עושה לי את זה. הם לא מסוגלים להשתלט על החיים שלהם, אני אומרת לכם. אני כבר בת 15, ואין להם אפילו חצי מושג מה אני אוהבת ומה אני לא אוהבת. הם מסוגלים לשאול אותי כל פעם מחדש אם אני רוצה שומר מבושל. אני שונאת שומר מבושל! אני שונאת את זה. אמרתי להורים שלי את זה עשרות פעמים. אמרתי שזה מגעיל אותי ושזה עושה לי בחילה. אבל כ-ל פעם מחדש הם ישאלו אותי אם אני רוצה שומר מבושל, וכל פעם מחדש כשאני אגיד להם שזה מגעיל אותי, אז אבא שלי יגיד שהוא חשב שאני אוהבת את זה. אנחנו רק שתי בנות! יש לך רק שתי בנות פור קראינג אאוט לאוד, למה זה כל כך מסובך לזכור שאני שונאת שומר מבושל?! או שיש לו את הקטע הזה, שהוא פשוט לא מצליח לזכור איך קוראים לי. אז הוא קורא לי בשם של אחותי, או בשם של אחותו, או בשם של אמא שלו או בשם של השכנה. הלווווווווווווו! קוראים לי ליהי. אתם קראתם לי ככה! מספיק שזה שם שפשוט אין מצב שאנשים יקלטו אותו כמו שצריך בפעם הראשונה (הגעתי למצבים קיצוניים שבהם התחלתי לאיית לאנשים את השם שלי, כי מה שהם קלטו היה שקוראים לי "לי"), אני גם צריכה לסבול אותך קורא לי בשם של אחותי?! אחותי היא לא אני! אני לא אחותי! אל תקרא לי בשם שלה! אני שונאת אותה! אני שונאת אותה ואני לא רוצה שתבלבל בשמות שלנו. למה זה כל כך מסובך?!
"למה אתם לא אוכלים את הגבינות?! אני לא מבין את זה! אנחנו קונים ואתם לא אוכלים! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לזרוק אוכל!". סליחה?! לא, סליחה?! אני ביקשתי ממך לקנות את הגבינות הדוחות האלה?! אבא שלי הולך לקניות. כל פעם שהוא קולט איזה מוצר חדש או איזה שילובים דוחים של כל מיני דברים (גבינה לבנה עם פפריקה ושום. מה?!?!?!), אז הוא פשוט ח-י-י-ב לקנות את זה. אפ'חד לא ביקש, אפ'חד לא רוצה את זה, רק מהמחשבה על זה שאני אפתח את המקרר ואראה את זה, אני רוצה להקיא. אז לאכול את זה?! או שיש לו את הקטעים האלה, שהוא מחליט שאני אוהבת איזה קורנפלקס, אז הוא קונה אותו. אני ביקשתי?! אני רוצה את זה בכלל?! לא ביקשתי שומדבר כזה בחיים שלי. אני שונאת שהוא עושה לי את זה! שונאת את זה! פעם ביקשתי שוקולד, והוא קנה לי איזה משו שזה כזה שוקולד עם חלבה. ממרח שוקולד עם חלבה. איכסה! איכסה! איכסה! ביקשתי את זה?! לא ביקשתי את זה! לא רוצה לאכול את זה, ותפסיק כבר לצרוח עלי! לא ביקשתי ממך אף פעם לקנות לי את הדברים הדוחים האלה, אז תפסיק! רוצה לאכול גבינה לבנה עם פפריקה ותפוח-עץ? בבקשה. תאכל את זה אתה! אל תכריח אותי לאכול דברים כאלה. וכשראני לא רוצה, או שזה לא טעים לי, אז ישר אני מפונקת. איזה בנאדם שפוי אוכל קוטג' עם שומר ושוקולד?! כאילו, איזה מין רעיון מפגר זה?! אני כל כך שונאת שזה קורה. כל כך שונאת שהוא עושה לי את זה. הם לא מסוגלים להשתלט על החיים שלהם, אני אומרת לכם. אני כבר בת 15, ואין להם אפילו חצי מושג מה אני אוהבת ומה אני לא אוהבת. הם מסוגלים לשאול אותי כל פעם מחדש אם אני רוצה שומר מבושל. אני שונאת שומר מבושל! אני שונאת את זה. אמרתי להורים שלי את זה עשרות פעמים. אמרתי שזה מגעיל אותי ושזה עושה לי בחילה. אבל כ-ל פעם מחדש הם ישאלו אותי אם אני רוצה שומר מבושל, וכל פעם מחדש כשאני אגיד להם שזה מגעיל אותי, אז אבא שלי יגיד שהוא חשב שאני אוהבת את זה. אנחנו רק שתי בנות! יש לך רק שתי בנות פור קראינג אאוט לאוד, למה זה כל כך מסובך לזכור שאני שונאת שומר מבושל?! או שיש לו את הקטע הזה, שהוא פשוט לא מצליח לזכור איך קוראים לי. אז הוא קורא לי בשם של אחותי, או בשם של אחותו, או בשם של אמא שלו או בשם של השכנה. הלווווווווווווו! קוראים לי ליהי. אתם קראתם לי ככה! מספיק שזה שם שפשוט אין מצב שאנשים יקלטו אותו כמו שצריך בפעם הראשונה (הגעתי למצבים קיצוניים שבהם התחלתי לאיית לאנשים את השם שלי, כי מה שהם קלטו היה שקוראים לי "לי"), אני גם צריכה לסבול אותך קורא לי בשם של אחותי?! אחותי היא לא אני! אני לא אחותי! אל תקרא לי בשם שלה! אני שונאת אותה! אני שונאת אותה ואני לא רוצה שתבלבל בשמות שלנו. למה זה כל כך מסובך?!