עודף תשומת לב?

[RandB]

עודף תשומת לב?

רציתי להעלות בפניכם התלבטות בעניין מסויים: בן בן שנה וחצי. ילד חברותי מאד, שמח ובטוח בעצמו. הוא ילד יחיד ונכד יחיד, שבגלל המצב הנוכחי שלנו (מעבר בין בתים ומגורים אצל ההורים) מוקף כמעט כל היום בתשומת לב של סבא סבתא וההורים (אני אומרת כמעט משום שאבא עובד, ורוב היום כמעט לא בבית, וחוץ מזה בן הולך לגן שלוש פעמים בשבוע לחצי יום). בזמן האחרון שמתי לב שכל דבר שבן עושה (משחק, רוקד, עושה פרצופים וכו´), הוא מיד בודק אם יש מישהו בסביבה שיתפעל ממנו. הוא כמעט ולא משחק לבד, פרט לדקות בודדות, אלא דורש שישחקו איתו, ושמח מאד לקבל פידבק לכל הברקה. גם במקומות ציבוריים הוא כל הזמן מנסה ומצליח לתפוס את תשומת ליבם של האנשים מסביב ולהרשים אותם בשטויות המקסימות שלו. אז נכון שגם אנחנו אוהבים לקבל פידבקים ושיתפעלו מאיתנו אבל מה לגבי סיפוק עצמי? האם יש לדעתכם דבר כזה עודף תשומת לב לילד בגיל כזה? אני חייבת לציין שבן זוגי חושב שהלוואי שכל ילד היה יכול לקבל כל כך הרבה תשומת לב, אבל אני מסתובבת בתחושה שלא על כל דבר צריך למחוא כפיים ושילד צריך לעשות דברים גם בשביל עצמו והנאתו האישית. מה דעתכם? כי אם להודות, באמת שקשה מאד שלא להתלהב מהם בגיל הזה.

 

[shirigutman]

שלום- תגובה להודעתך

אומנם אני רק בת 18 אך אני לומדת פסיכולוגיה ואני מתעניינת רבות בפסיכולוגיית ילדים, כמו כן יש לי ניסיון רב עם ילדים. יש כזה דבר שנקרא "יותר מדי תשומת לב", אני חושבת שעלייך (למרות כל הכאב שבכך) להפנות את עצמך לדברים אחרים בזמן שאת נמצאת איתו אחרי שתהייה איתו חלק מהזמן כי אחרת בעתיד הוא לא יוכל להסתפק בדברים שהוא עושה ולהפיק מכך הנאה אישית אלא הוא יצפה לתגובות אחרים וזה יכול לגרום לחוסר ביטחון. מקווה שעזרתי... שירי

 

[רודי בת]

יש כזה דבר וזה לא טוב../images/Emo88.gif

כמו כל דבר בחיים פחות מדי זה לא טוב ויותר מדי זה לא טוב ... ילד בן שנה וחצי צריך להתחיל ולשחק לבד לפחות כמה דקות ברציפות! זה הגיל שבו בעצם גם ההורים וגם הגוזל צריכים להתחיל ולהפרד לא לכל היום אבל גם מצד ההורים הגיע הזמן לתת לילד להיות ילד שזה אומר לחשוב על דברים שיעסיקו אותו..בהתחלה זה נעשה בעידוד כגון "לנלך לחדר לשחק בקוביות?(זה חיב להעשות בחדר של הילד כדי להרגיל אותו שבחדר משחקים ולא בסלון) יושבים איתו בפעמים הראשונות מוספים מדי פעם עוד צעצוע (חיה אוטו וכו..) ואז לאט לאט עוזבם כגון: אמא הולכת להכין אוכל עוד מעט אשוב תמשיך בנתיים - וכן חוזרים!!!!!ולמחרת ליותר זמן וכו.... בן בגילו כבר צריך להכנס לגן או שיכנס בספטמבר בכל מקרה בגן אין הוא ילד´ יחיד או נכד יחיד ולא תמיד יראו מה הוא עשה ..תפקידכם כהורים זה להכין אותו לחייןם בחוץ ששם הוא לא היחיד

בכל מקרה בהצלחה

 

[אנדריאה]

מה פתאום ילד בן שנה וחצי חייב

להיכנס לגן ומה פתאום חייבים לשחק בחדר של הילד כי לא משחקים בסלון????? לא חייבים שום דבר, הכל תלוי במה שמתאים לכם ולילד. כשפועלים לפי "חייבים" וקובעים כל מיני כללים נוקשים (כמובן שלא מדובר על כללים הנוגעים לבטיחות שעליהם כן צריך להתעקש) מבזבזים אנרגיות על שטויות. לפי שאלתך ולפי מה שאת מרגישה אפשר בהחלט לנסות לעזור לו ללמוד להעסיק את עצמו וליהנות מחברתו עצמו. מעצם העובדה שהוא בן ונכד יחיד הרי שהוא זוכה בהרבה תשומת לב ואהבה - אבל מה רע בכך??? לא צריך לחשל ילד בן שנה וחצי. ככל שירגיש נאהב ואהוב, כך הוא ייצא חזק יותר נפשית.

 

[נעה גל]

אני מסכימה עם אנדריאה לגבי הגן

ילד בגיל שנה וחצי לא חייב להיות בגן (לעניות דעתי). יש פה כמה שיוכלו לומר שגם בגילאים מאוחרים יותר ילד לא חייב להיות בגן. [גן נוצר, כפתרון להורים שעסוקים בדברים אחרים. אם נלך ממש רחוק לתקופת האדם הקדמון, אז סביר להניח שכבר אז היו "גנונים" כשההורים היו עסוקים בצייד, הבאת מיים וכו´]. בקריאה שניה, אני מסכימה עם אנדריאה בכל מה שהיא כתבה (

לאנדריאה). אני חושבת שיש כאן שני דברים נפרדים בהודעה: 1. תשומת לב 2. חיזוקים חיובים (והתמכרות אליהם): אין רע בתשומת לב כל עוד היא נעשית ברמה שדורש הילד ולא מעבר. יש ילדים שמתקשים להיות לבד ורוצים חברה כל הזמן - זה בסדר, ולדעתי צריך לספק להם את הצורך הזה. יש ילדים שצריכים זמן לבד - גם את הצורך הזה צריך לספק. אני חושבת, שהבעיה היא - מתן חיזוקים חיובים על פעולות טבעיות שילד עושה. כשמוחאים כף לילד (ומחיאת כף היא רק דוגמא. חיזוק חיובי הוא:חיוך, מילה טובה, צחוק, כפיים וכו´) על כך שהוא עולה במדרגות, הולך לבד, קופץ או משחק הוא מאבד את המוטיבציה הפנימית לעשות את הדברים והוא מחליף אותה במוטיבציה חיצונית ("אני אקפוץ כי אמא תצחק"). אז נכון, ילד לא ילך, יקפץ, יאכל או יעלה מדרגות ויצפה תמיד לחיזוק חיובי. אלה הן פעולות שיהפכו לבסיסיות כלכך שגם ההורים יפסיקו להתלהב וגם הוא יפסיק לדרוש את החיזוק (וגם לא יזדקק לו כדי לבצע אותן), אבל, החיזוקים האלה גורמים נזקים לעתיד: מתמכרים אליהם. ואז, צריך חיזוקים בגמילה מטיטולים, וחיזוקים כדי להתנהג יפה, חיזוקים כדי להכין שיעורים וחיזוקים כדי ללמוד למבחן וכו´. וחיזוקים וחיזוקים וחיזוקים ואנחנו ההורים מכורים, ואנחנו בלי משים, ממכרים את הילדים שלנו. אני ממליצה לך לקרוא את המאמר "מקל וגזר – על חיזוקים ועונשים וההקשרים שבהם הם מופעלים" שכתבה ד"ר קלודי טל מתוך המאמרים שיש לנו כאן בפורום ועוסק בדיוק בנושא זה.

 

[נעה גל]

והנה קישור פעיל למאמר

קישור למאמר

 

[nonana]

../images/Emo45.gif

מה שאת צריכה לעשות הוא לשוחח עם ההורים ולהסביר על הנזקים, וכשהם לאט לאט יפסיקו להתפעל בכל דבר מהילד וגם אתם, אז אולי הוא ימצא את ההנאה שלו. (זה לא שצריך להפסיק לגמריי חלילה אלא יש צורך במינון שנראה לכם כבריא, כמובן לא לעשות חוק של 5 פעמים ביום אלא לפי הסיטואציה שאתם נמצאים איתו).

 

[חגית אמא של יובל]

אפשר להוריד כמה "צריכים"

ילד יתחיל לשחק לבד כשהוא יהיה בשל לזה. ואני מניחה שגם הילדון הזה משחק לפעמים לבד. לבד או בילד זה לא רק ענין של גיל. יש תקופות מסוימות, יש שעות מסוימות. זה בא מעצמו... ילד יכול בהחלט ללחשוב לבד על מה יעסיק אותו אבל לרצות לעשות את זה ליד אמא. וזה לגיטימי בהחלט! אצלנו משחקים רק בסלון. כי ככה זה נח לי וליובל. לי -כי אני רואה אותו מהמטבח ויכולה לתקשר איתו. ולו - כי יש לו מרחבים ואת אמא קרוב. תפיקדנו כהורים זה להכין אותו לחיים, שידע שיש מקום שבו הוא אהוב ומקובל ורצוי וחשוב.

 

[נעה גל]

אני חושבת שהם נולדים מוכנים לחיים

התפקיד שלנו כהורים הוא, לא להרוס את זה

 

[zimes]

אם להיות מעשי ../images/Emo104.gif

אי אפשר להגיד למישהו "אל תשים לב", ולצפות שבאורח פלא הוא לא ישים לב. אפשר: להזמין חברים הביתה, לצאת לבקר חברים. אני מתכוונת למשפחות עם ילדים קטנים, כך שהילדים מעסיקים זה את זה, וזה יגרום למבוגרים לצאת מהתמונה, בלי מאמץ נוזף/מחנך שלך.

 

[לאה_מ]

את מאד צודקת, ובכל זאת נראה לי

שמכיוון שכל תשומת הלב הזו באה מאנשים שאוהבים את בן ורוצים בטובתו, אולי כדאי גם להסביר להם את העניין במקביל, ולנסות להפחית בכמות החיזוקים החיוביים המיותרים.

 

[vered4]

השינוי יכול לבוא באיכות התגובה ולא

בכמות

. בעקבות זה הילד יצפה לשתף את האנשים שסביבו במעשיו, ולא לכך שהם יהיו קהל מריע לביצועים שלו.

 

[RandB]

עזרתם לי לחדד את מה שמפריע לי

תודה רבה על ההתיחסות. כמו שנעה אמרה ועזרה לי להבין יש פה אכן שני דברים מצד אחד תשומת הלב שלנו אליו בכלל ומצד שני סוג וכמות החיזוקים. לגבי תשומת הלב, אחרי שחשבתי על זה, לא נראה לי שזה משהו שאני רוצה להפחית. בנתיים הוא ילד יחיד אבל זה לא ימשך לנצח, ואם הוא ילד שאוהב חברה, אז זה בסדר מבחינתי וזה מה שהוא יקבל כל עוד ירצה בכך (אני חושבת שהקושי שלי עם זה נבע מזה שאני דווקא מאד אוהבת את השקט שלי ). הדבר השני הוא עניין החיזוקים החיוביים, ובזה אני רוצה כן לעשות שינוי -גם במישור של פרופורציה בין התגובה למעשה (אין צורך לדעתי להריע על דברים טריויאליים) וגם בכמות. אני עדיין מתלבטת איך מיישמים את זה במישור המשפחתי המורחב (נו, להורים שלנו קשה לפעמים לקבל דברים כאלה), אבל לפחות עזרתם לי להבהיר את הנקודה לעצמי, כדי שאני אוכל להסביר את זה הלאה.

 

[zimes]

כשאמא שלי מגזימה ב"כל הכבוד" ../images/Emo104.gif

אני פשוט מראה לה עד כמה זה מגוחך. למשל - היא - "כל הכבוד להדס, איזה יופי את אוכלת ---" אני - "ובווווז לדולב שלא אוהב ---" או - היא - "את תהיי ילדה יפה" אני - "עכשיו את מכוערת" אחרי מספיק פעמים כאלה, אמי אמרה לי משהו במו "אי אפשר להגיד כלום לידך", אז נתתי לה כמה דוגמאות של דברים (שהיא אמרה) שמותר להגיד. בנוסף, אני מנסה מדי פעם, בלי קשר, להסביר את הרעיונות שלי שמאחרי ההערות. אזהרה: אני יכולה להתנהג כך עם אמי, בידיעה שגם אם נריב - נשלים.

 

[נעה גל]

כלומר, זהירות עם החמות ../images/Emo8.gif

 

[zimes]

../images/Emo3.gif

 

[שרון של אייל]

הבן שלי באותו הגיל

ובסיטואציה משפחתית דומה - חי איתי ועם אביו בבית משותף (עם דלת משותפת והרבה פרטיות) עם סבא וסבתא ודודה שלו (הורי ואחותי הצעירה). גם הוא מרכז העולם, וגם הוא מקבל הרבה מאוד תשומת לב. הוא נמצא בבית תינוקות מגיל חצי שנה. אני אישית לא רואה בכך פסול. אני מרגישה שהוא מאוד התחזק בגלל הסביבה החיובית שהוא גדל בה. כיום הוא יודע להעסיק את עצמו ויחד עם זאת, יודע גם מתי הוא רוצה תשומת לב וכיצד להשיג אותה. ולגבי ההורים: את אימא שלי מאוד הצחיק בתקופה מסויימת, שהוא התרגל לכך שהיא מעודדת אותו אחרי כל השחלת קוביה לקופסא, עד כדי כך שאחרי כל השחלה חיכה לעידודה ואף עודד אותה לעודד (היה אומר לעצמו "יופי" ומסתכל עליה, כדי שתגיד לו גם). למרות שזה שעשע אותה, היא הבינה שזו לא סיטואציה יותר מדי חיובית, ולכן ביקשתי ממנה לנסות לשבח אותו כל שתי קוביות, ואח"כ במרווחים גדולים יותר. ועוד מחשבה - מה שאפשר לעשות, במקום להעיר להורים (משני הצדדים), לומר בעדינות שאת מבקשה שאם אומרים לו "יופי" או כל חיזוק אחר, לא להסתפק במילה, אלא גם להסביר על מה ניתן החיזוק (יופי, הצלחת לבחור את החור הנכון להשחיל לתוכו את הקובייה" וכו´). לבקש וגם להסביר שכך הוא יודע מה עשה וממה מרוצים וגם מעשיר את אוצר המילים שלו. אולי זה יוביל לכך שהם יחזקו קצת פחות, או רק בנקודות שבהן יש להם באמת מה לומר. בהצלחה!