עוגות תפוחים, בגידות, והקשבה.
כל אלו ורבים אחרים הוזכרו בהודעות האחרונות, (אפשר אגב מתכון לעוגת התפוחים? אני מתה על עוגות תפוחים...) אז הזוגיות במשבר לא בגלל העוגות, (כמובן) ולא בגלל נעלי הבית, או הנעלים הנוחות, לא בגלל הגיהוץ או הקמט בחולצה [בחיי שלא האמנתי למשמע עיני... עוד יש מי שחושבים ומדברים כך? במאה העשרים ואחת? מה?!?!? אתם לא יודעים {סליחה - יודעות} לקנות חולצות "כבס ולבש"? ] אוי , כמה הרבה יש לי עוד ל´גיד על זה... אבל אמרו את זה קודם... ולא בשביל זה אני מטריחה אתכם, אלא להזכירכם, שאיפה מרכזית ונסתרת שבליבנו: שבן/בת הזוג "הוא/היא י/תקבל אותי כמו שאני"... אידאל בן/בת הזוג המקופל במשפט אחד. שיאהבו אותי כמות שאני... שיקבלו אותי כמו שאני, שאוכל להיות אני עצמי... שאיפה אנושית, מובנת ונפוצה, בלב כל. גם בלב בן/בת הזוג. וכעת, בשם האידאל הזה, אנחנו מוותרים, (בסדר, לא כולם - רובנו) על נימוס בחברת בן הזוג... מצפים שיקבל אותנו במאור פנים גם כאשר אנו לובשים פנים חמוצות, שיהא סובלני למצבי הרוח שלנו, שיכיל את כאבינו, שינחם, שתתן גב, שתתמוך... שתאזין לדברינו, שילטף את גופינו, שתהא סובלנית לקריזות שלנו, שיעודד במקרי אכזבה וכו´ וכו´ וכו´ הכל טוב ויפה... אך בן/בת הזוג אינו חבר בתנועת הצופים, הוא/היא לא נשבעו "הצופה נכון תמיד" גם לו/לה יש אותם צרכים בדיוק... והתזמון... נו מה לעשות לא תמיד מסונכרן.. וזה בלי להזכיר בכלל שאנחנו מראש לא נפלאים כאלה... אפילו בעיני עצמנו... (וכאן רלוונטי מה שאתם חוזרים ואומרים בדבר לאהוב את עצמנו...)... אז יש חיכוכים. הציפיה שבן הזוג יהיה מסוגל להכיל/לקבל/לתמוך וכו´ וכו´ בכל עת במאה אחוז, הינה ציפיה מופרכת מעיקרה. אז מן הראוי אולי להסיק... שבן הזוג מקבל אותנו בכל רגע נתון כמיטב יכלתו, וגם אנו כך... ואולי גם... בכל זאת... להזכיר ולזכור שבן/בת הזוג, הינם לא רק זה, אלא גם אדם בפני עצמו... ואולי צריך לשמור על איזו מידה של סבר פנים... קצת להתאמץ בכל זאת... (והרי סה"כ גם אנחנו לא ממש מסוגלים להתבונן בפרצוף של עצמנו בבוקר לפני שאנחנו שוטפים פנים ומדיחים את הפה...) {ובמחשבה מהוללת זו שמתי לב שהשעה הזו [זו של שטיפת הפנים וכו´] התקרבה מאד ברבע השעה האחרונה... אי לכך הריני פורשת, -לילה טוב לישנים -בוקר טוב למתעוררים}
כל אלו ורבים אחרים הוזכרו בהודעות האחרונות, (אפשר אגב מתכון לעוגת התפוחים? אני מתה על עוגות תפוחים...) אז הזוגיות במשבר לא בגלל העוגות, (כמובן) ולא בגלל נעלי הבית, או הנעלים הנוחות, לא בגלל הגיהוץ או הקמט בחולצה [בחיי שלא האמנתי למשמע עיני... עוד יש מי שחושבים ומדברים כך? במאה העשרים ואחת? מה?!?!? אתם לא יודעים {סליחה - יודעות} לקנות חולצות "כבס ולבש"? ] אוי , כמה הרבה יש לי עוד ל´גיד על זה... אבל אמרו את זה קודם... ולא בשביל זה אני מטריחה אתכם, אלא להזכירכם, שאיפה מרכזית ונסתרת שבליבנו: שבן/בת הזוג "הוא/היא י/תקבל אותי כמו שאני"... אידאל בן/בת הזוג המקופל במשפט אחד. שיאהבו אותי כמות שאני... שיקבלו אותי כמו שאני, שאוכל להיות אני עצמי... שאיפה אנושית, מובנת ונפוצה, בלב כל. גם בלב בן/בת הזוג. וכעת, בשם האידאל הזה, אנחנו מוותרים, (בסדר, לא כולם - רובנו) על נימוס בחברת בן הזוג... מצפים שיקבל אותנו במאור פנים גם כאשר אנו לובשים פנים חמוצות, שיהא סובלני למצבי הרוח שלנו, שיכיל את כאבינו, שינחם, שתתן גב, שתתמוך... שתאזין לדברינו, שילטף את גופינו, שתהא סובלנית לקריזות שלנו, שיעודד במקרי אכזבה וכו´ וכו´ וכו´ הכל טוב ויפה... אך בן/בת הזוג אינו חבר בתנועת הצופים, הוא/היא לא נשבעו "הצופה נכון תמיד" גם לו/לה יש אותם צרכים בדיוק... והתזמון... נו מה לעשות לא תמיד מסונכרן.. וזה בלי להזכיר בכלל שאנחנו מראש לא נפלאים כאלה... אפילו בעיני עצמנו... (וכאן רלוונטי מה שאתם חוזרים ואומרים בדבר לאהוב את עצמנו...)... אז יש חיכוכים. הציפיה שבן הזוג יהיה מסוגל להכיל/לקבל/לתמוך וכו´ וכו´ בכל עת במאה אחוז, הינה ציפיה מופרכת מעיקרה. אז מן הראוי אולי להסיק... שבן הזוג מקבל אותנו בכל רגע נתון כמיטב יכלתו, וגם אנו כך... ואולי גם... בכל זאת... להזכיר ולזכור שבן/בת הזוג, הינם לא רק זה, אלא גם אדם בפני עצמו... ואולי צריך לשמור על איזו מידה של סבר פנים... קצת להתאמץ בכל זאת... (והרי סה"כ גם אנחנו לא ממש מסוגלים להתבונן בפרצוף של עצמנו בבוקר לפני שאנחנו שוטפים פנים ומדיחים את הפה...) {ובמחשבה מהוללת זו שמתי לב שהשעה הזו [זו של שטיפת הפנים וכו´] התקרבה מאד ברבע השעה האחרונה... אי לכך הריני פורשת, -לילה טוב לישנים -בוקר טוב למתעוררים}
