1mettalica
New member
עד סוף האהבה
"את נשואה" היא שאלה אותי? "לא" עניתי (כן, כן, איך זה שבחורה כמוני לא נשואה, את יודעת, מה? גם אני שואלת את עצמי) "נו, אז איך זה שבחורה יפה כמוך לא נשואה?" (הם לא מלמדים אותם שם בפולניה לגוון קצת את נוסח השאלה הזו, תגידו?) "בת כמה את?" היא ממשיכה, (בת 20. כן, ככה אני נראית. ואז היא תגיד: נו, יש לך עוד זמן, אין לאן לרוץ) "בת 28," אני עונה לה. (ואני רואה את גלגלי המח מסתבובבים, סידרתי אותה, הא? מה היא תגיד עכשיו? בתולה זקנה שכמותי? אין לאן לרוץ? בטח...לך בגילי מן הסתם כבר היו ארבעה ילדים ומשכנתא). ובעצם, למה ללכת רחוק? מה, לאימא שלי לא היו שני ילדים בגילי? ואני כבר מפליגה לי ברחמים עצמיים, דימיונות ושיחות וירטואליות עם עצמי...ואז... "את יודעת מה?" עיניה בורקות, והיא נראית כאילו זה עתה חזתה ברוח הקודש, ומה יותר טבעי מאשר לחלוק זאת עם דור העתיד? "אני חושבת, שאולי לא כדאי בכלל להתחתן." היא אומרת " יש לי חברות בגילי, חלקן עם חבר, חלקן לבד. כל אחת עם החיים שלה. בלי מחוייבות, ככה זה הכי טוב!" אני מסתכלת עליה, המומה מהדברים, נו, טוב, מי מצפה לזה מאישה בת שישים, לא? רק המקום- מחלקה אונקולוגית בבית חולים, והנסיבות- בעלה החולה בסרטן ריאות מפושט עוצרות בעד מחשבותי לאמץ את דבריה בחום. כי אני מבינה, שהדברים שלה מוכיחים את ההיפך בדיוק. אני מבינה, שהדאגה, האהבה, העצבות, הידיעה שימיו ספורים, מדברים מגרונה. והם יוצאים מהמחלקה, אוחזים ידיים. ואני מסתכלת עליהם, יודעת שהם יחזרו. כמו בשבוע הזה, וכמו בשבוע שלפניו... ...עד סוף האהבה. ----------------------------------------------------------- אולי זו השבת הארוכה, ו...עדיין לבד. אולי זה העובדה שמחר תחילת שבוע, חזרה לעבודה, למחלקה... ואולי זה סתם, ככה. המורכבויות של החיים. בכל אופן, שבוע טוב שיהיה.
"את נשואה" היא שאלה אותי? "לא" עניתי (כן, כן, איך זה שבחורה כמוני לא נשואה, את יודעת, מה? גם אני שואלת את עצמי) "נו, אז איך זה שבחורה יפה כמוך לא נשואה?" (הם לא מלמדים אותם שם בפולניה לגוון קצת את נוסח השאלה הזו, תגידו?) "בת כמה את?" היא ממשיכה, (בת 20. כן, ככה אני נראית. ואז היא תגיד: נו, יש לך עוד זמן, אין לאן לרוץ) "בת 28," אני עונה לה. (ואני רואה את גלגלי המח מסתבובבים, סידרתי אותה, הא? מה היא תגיד עכשיו? בתולה זקנה שכמותי? אין לאן לרוץ? בטח...לך בגילי מן הסתם כבר היו ארבעה ילדים ומשכנתא). ובעצם, למה ללכת רחוק? מה, לאימא שלי לא היו שני ילדים בגילי? ואני כבר מפליגה לי ברחמים עצמיים, דימיונות ושיחות וירטואליות עם עצמי...ואז... "את יודעת מה?" עיניה בורקות, והיא נראית כאילו זה עתה חזתה ברוח הקודש, ומה יותר טבעי מאשר לחלוק זאת עם דור העתיד? "אני חושבת, שאולי לא כדאי בכלל להתחתן." היא אומרת " יש לי חברות בגילי, חלקן עם חבר, חלקן לבד. כל אחת עם החיים שלה. בלי מחוייבות, ככה זה הכי טוב!" אני מסתכלת עליה, המומה מהדברים, נו, טוב, מי מצפה לזה מאישה בת שישים, לא? רק המקום- מחלקה אונקולוגית בבית חולים, והנסיבות- בעלה החולה בסרטן ריאות מפושט עוצרות בעד מחשבותי לאמץ את דבריה בחום. כי אני מבינה, שהדברים שלה מוכיחים את ההיפך בדיוק. אני מבינה, שהדאגה, האהבה, העצבות, הידיעה שימיו ספורים, מדברים מגרונה. והם יוצאים מהמחלקה, אוחזים ידיים. ואני מסתכלת עליהם, יודעת שהם יחזרו. כמו בשבוע הזה, וכמו בשבוע שלפניו... ...עד סוף האהבה. ----------------------------------------------------------- אולי זו השבת הארוכה, ו...עדיין לבד. אולי זה העובדה שמחר תחילת שבוע, חזרה לעבודה, למחלקה... ואולי זה סתם, ככה. המורכבויות של החיים. בכל אופן, שבוע טוב שיהיה.