עד מתי.??

[princesa4]

עד מתי.??

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי . מאז שהשתחררתי עברו כבר 9 חודשים ולא ממש עשיתי עם עצמי משהו . עד עכשיו יצא לי לעבוד בכמה עבודות מזדמנות במפעלים . היחס שקיבלתי שם הייה חריף , בנות מבוגרות ולא החזקתי מעמד שם . בכל פעם שאני שוקלת ללכת לחפש עבודה , משהו עוצר בבעדי . אני חוששת מראיונות עבודה שבם ישאלו אותי מה עשיתי בכל החודשחים האלה מאז השיחרור . יש ביע רצון עז לצבור חברים . אין לי חברות בכךלל ואני מרגישה כל כך אומללה .. אין לי צורך לעבוד בשביל כסף אלא להכיר חברים . לעבוד במלצרות נראה לי זה לא בשבילי כי אני מפונקת ובשירות לקוחות אני חוששת שלא אתקבל כי כבר עברתי מבחנים לאיזה אבטחה ולא עברתי.. כל כך חשוב לי למצוא חברים וזה מקשה לי על החיים . יש לי כמה עמתים וירטואליים אבל הם לא הדבר האמיתי .. לעיתים קרובות אני בדיכאון ..אמא שלי טוענת שאני עצלנית , שאפילו בביעת אני לא מנקה .. לעבוד בתור קופאית נראה לי זה לא יילך לי , כי כמו שדאמרתי אני מחפשת עבודה עם צעירים כמו בצבא. עד היום אני מתקשה להתנתק מהצבא ..הייה לי כל כך טוב חוץ מהתפקיד עצמו שלא הראתי בו סוג של אחריות ולכן גם לא נשארתי לקבע.. אני חושבת ללכת ללמוד אבל גם זה עוצר בעדי . למה ?- כי אני מרגישה שבתיכון החמצתי את הנעורים שדם אז לא היו לי חברים והייתי חורקשת בלימודים ורק מחכה לסיים את הלימודים . השנתיים של השירות היו בשבילי כמו שנה אחת . אני רוצה לדעת שלפני שאני מתחילה ללמוד אני ממצה את עצמי ורק כשאני אהייה שלמה שמיצית את עצמי אוכל לחזור ללימודים אבל אם אני אלך ללמוד שוב אני ארגיש שאני הולכת ומזדקנת . שבמקום שאני אטוס לחו"ל , אצא לבלות עם חברים[שאין לי] . אני מגלה שאני סתם שמנה וכל זה מונע ממני לצאת מהבית , ללכת לחוף ואפילו לעזור לאמא עם הקניות כי אני מתביישת בגופי מאוד[80 ק"ג] . החלום הגדול שלי הייה לרדת במשקל , לנסות את עצמי בעולם הדוגמנות הרי אני נראית לא רע[ככה אני חושבת ] אבל חסר לי גובה 1.63 .. ראיתי את טקס מלכות יופי והתמלאתי בדמעות , אני לא פחות יפה מהם אבל לעולם לא אוכל להגשים את חלומי הגדול . מקובל עליי לא להניות דוגמנית שכן יש לי עצמות רחבות וגובה נמוך יחסית אבל כן הייתי מעוניינת להצטלם לאיזה קמפיין או לעשות בוק.. אבל מה זה שווה בלי חברות , בלי כלום .. אני אומללה .. חוץ מהספרים שאני קוראת מדי חצות אין לי חיים .. אני מרגישה תקועה שכן הד שלא ארזה אני ארגיש לא שלמה..

 

[נמרודדד]

זו דעתי הכנה

הרחמים העצמיים שלך לא יניעו אותך לשום מקום, מה גם שעולם הדימויים שהם שרויים בו הוא עצמו בנאלי להחריד. תפסיקי כבר עם הפנטזיות העקרות בדבר משקל ודוגמנות, איך את לא רואה שמדובר בשטיפת מוח שמוזרמת לך נון סטופ על ידי המדיה? את אדם רגיל, לא כוכבת רוק או דוגמנית על, אלא סתם אדם שנזרק לתוך עולם שבו אנשים מוכנים לרסק את כל העצמות בגוף שלהם על מנת להראות כמו חיקוי של פלקט פרסומי. לגבי הלימודים, המלצרות, המשמעות בחיים, היחסים עם ההורים והמיצוי העצמי (אני מקווה שלא שכחתי משהו), ובכן זה נשמע שאת קצת משועממת, ואולי מחפשת סיבות חיצוניות לתחושות הרעות שלך - במקום לנסות ולהישיר מבט פנימה, אל הריקנות ממנה הן נובעות. אני חושב שדרך הקריעה של הפנטזיות שהושתלו לתוכך מבחוץ - להן את קוראת "חלומות" - תוכלי לנסות ולהתחיל לחיות באמת.

 

[so much to learn]

מעבר לקלישאות..

אף אחד לא רודף אחריך עם גרזן. עדיין לא עברה שנה מאז הצבא וזה הזמן לגלות את עצמך. אם פספסת את הנעורים, אז אין מה לעשות. מה שנגמר נגמר. אבל את עדיין צעירה וב"ה יהיו לך חיים ארוכים. קחי בחשבון ששום דרך שתבחרי בכוחות עצמך, לא תהיה קלה. ככל שתפנימי את זה יותר מהר, יהיה יותר קל להתמודד. כרגע את מרגישה רע, אולי יש לך סיבה טובה, אבל זה לא יעזור לך לצאת מהבוץ. כמו שנאמר, רחמים עצמיים לא משקמים. השלב הראשון בשבילך, לדעתי, זה לקחת את כל הרשימה של מה שמציק לך ולהתחיל לשאול שאלות בונות. "אין לי חברים": איך אני יכולה לרכוש חברים? "אני שמנה": "איך אני יכולה להרזות? "רע לי": מה יעשה לי טוב? וכו' וכו' ואז פשוט תצטרכי לקום ולעשות משהו.. בקשר לחברים אגב, ככל שתעשי יותר דברים ותנסי עוד עבודות את תכירי עוד אנשים ומי יודע את מי תכירי. כמו כן, גם אם לא יקבלו אותך בראיונות עבודה, עצם הסירוב גם עוזר לך כי את לומדת להתמודד עם "לא". אם לא תוותרי תגיעי למצב שאם אומרים לך "לא" בראיון עבודה את פשוט קופצת מיד למקום אחר שבו כן ירצו אותך.