פרח בר של החיים
New member
עד מוות...
סיפור אחרון לתקופה הקרובה... אני שוכבת על המיטה, עירומה, ואתה מגיע, נשכב מעלי, מחבק אותי, עוטף אותי, בכל גופך, בכל נשמתך. אני לא מחייכת, וגם אתה לא. שנינו יודעים מה הולך לקרות עכשיו. אתה קם מעליי, מוריד מעליך את הבגדים, הולך למטבח וחוזר עם בקבוק יין, וחפיסת כדורים. אתה יושב על המיטה, אני יושבת לידך. כל כך אוהבים, כל כך קרובים, כל כך נוגעים. "עד שהמוות יפריד בינינו" נשבענו. ועכשיו, הוא יפריד בינינו. או שלא. "בחייהם ובמותם לא נפרדו". הכל כבר מתוכנן, והלב כל כך רגוע, כל כך שליו, כל כך אוהב. אנחנו שותים כמה כוסות יין אדום מתוק, בולעים כמה כדורים, ושותקים. אתה מחבק אותי, מנסה להרגיע, למרות שאני בכלל לא מפחדת. אני נשכבת על המיטה, מושכת אותך אלי, נוגעת בך, בכל פיסת עור שלך, בכל חלקיק גוף שחשוף לפניי. אני מנשקת אותך, ברכות, בעדינות, "כאילו זה הרגע האחרון שלנו עלי אדמות" אתה אומר, ואני מגחכת. כן. זה נכון. אתה מעביר יד על גופי, על שדיי, על ערוותי, מותיר אותי רטובה ומשתוקקת. אני מרגישה את זקפתך נצמדת אלי, בוערים מתשוקה שנינו, בוערים מעוצמת הרגע, מעוצמת הרגשות... "תחדור לתוכי" אני מבקשת. ואני מרגישה אותך, חודר, במין כאב לא כאב, במין תחושה לא אמיתית... אתה בתוכי, אנחנו זעים ונעים, מתאימים את עצמינו אחד אל השני, דבקים אחד בשני, עד מוות. הכדורים מתחילים להשפיע. אני מרגישה שאתה הולך לגמור ומבקשת ממך לחכות, אתה עוצר בעצמך, כמעט בכוח, מתאים את עצמך אלי, מנשק אותי ברכות, ואז שנינו גומרים ביחד. אנחנו שכובים, אחד בתוך השני, אחד על השני, אחד עם השני. אנחנו לא זזים, נשארים ככה. אתה בתוכי, אני בתוכך, הזיעה שלך מתערבבת עם שלי, מיצי תאוותינו מתערבבים, והנשימה שלנו, שלאט לאט נחלשת, נהיית לאחת. אתה מחבק אותי, עוטף אותי, ואני חבוקה בזרועותיך, עטופה בזרועותיך, לוחשת לך "עד שהמוות יפריד בינינו". אתה מחייך אלי, חיוך אחרון, ועוצם עיניים. אני עוצמת עיניים אחריך, עם חיוך על הפנים. העולם נעצר, ליבנו נעצר. ורק האהבה לעולם תמשיך...
סיפור אחרון לתקופה הקרובה... אני שוכבת על המיטה, עירומה, ואתה מגיע, נשכב מעלי, מחבק אותי, עוטף אותי, בכל גופך, בכל נשמתך. אני לא מחייכת, וגם אתה לא. שנינו יודעים מה הולך לקרות עכשיו. אתה קם מעליי, מוריד מעליך את הבגדים, הולך למטבח וחוזר עם בקבוק יין, וחפיסת כדורים. אתה יושב על המיטה, אני יושבת לידך. כל כך אוהבים, כל כך קרובים, כל כך נוגעים. "עד שהמוות יפריד בינינו" נשבענו. ועכשיו, הוא יפריד בינינו. או שלא. "בחייהם ובמותם לא נפרדו". הכל כבר מתוכנן, והלב כל כך רגוע, כל כך שליו, כל כך אוהב. אנחנו שותים כמה כוסות יין אדום מתוק, בולעים כמה כדורים, ושותקים. אתה מחבק אותי, מנסה להרגיע, למרות שאני בכלל לא מפחדת. אני נשכבת על המיטה, מושכת אותך אלי, נוגעת בך, בכל פיסת עור שלך, בכל חלקיק גוף שחשוף לפניי. אני מנשקת אותך, ברכות, בעדינות, "כאילו זה הרגע האחרון שלנו עלי אדמות" אתה אומר, ואני מגחכת. כן. זה נכון. אתה מעביר יד על גופי, על שדיי, על ערוותי, מותיר אותי רטובה ומשתוקקת. אני מרגישה את זקפתך נצמדת אלי, בוערים מתשוקה שנינו, בוערים מעוצמת הרגע, מעוצמת הרגשות... "תחדור לתוכי" אני מבקשת. ואני מרגישה אותך, חודר, במין כאב לא כאב, במין תחושה לא אמיתית... אתה בתוכי, אנחנו זעים ונעים, מתאימים את עצמינו אחד אל השני, דבקים אחד בשני, עד מוות. הכדורים מתחילים להשפיע. אני מרגישה שאתה הולך לגמור ומבקשת ממך לחכות, אתה עוצר בעצמך, כמעט בכוח, מתאים את עצמך אלי, מנשק אותי ברכות, ואז שנינו גומרים ביחד. אנחנו שכובים, אחד בתוך השני, אחד על השני, אחד עם השני. אנחנו לא זזים, נשארים ככה. אתה בתוכי, אני בתוכך, הזיעה שלך מתערבבת עם שלי, מיצי תאוותינו מתערבבים, והנשימה שלנו, שלאט לאט נחלשת, נהיית לאחת. אתה מחבק אותי, עוטף אותי, ואני חבוקה בזרועותיך, עטופה בזרועותיך, לוחשת לך "עד שהמוות יפריד בינינו". אתה מחייך אלי, חיוך אחרון, ועוצם עיניים. אני עוצמת עיניים אחריך, עם חיוך על הפנים. העולם נעצר, ליבנו נעצר. ורק האהבה לעולם תמשיך...
