עד כמה אני מוזרה?

[Blue Rose]

עד כמה אני מוזרה?

כל אחד ואחת איתנו שונה....אין לי כל ספק...אבל עד כמה אני כשמנה שונה משמנים ושמנות אחרים?- אם בכלל?

אני בסביבות ה- 140 ק"ג. לא מרגישה שהשומן עוצר אותי במשהו...אתמול התגלגלתי על הריצפה (על מזרון) עם שני הילדים בהשתוללות של 20 דקות ...והייתי ממשיכה אם לא היינו צריכים לשבת לאכול...אני נוסעת על אופניים, הולכת לבריכה ולים (לים, רק אם מכריחים אותי- שונאת חול!), עובדת, יוצאת, מחשיבה את עצמי לאדם שחיי חיים טובים ומלאים שכל חוסר בהם הוא חסר משמעות לעומת כל מה שיש לי...

יוצא לי לקרוא על אנשים ונשים שמנים ושמנות כמוני בערך ואפילו עשרות ק"ג פחות- שקשה להם! קשה להם מאוד! ברמה כזו שהם לא מסוגלים לעבוד (אצלי זה השיא). ברמה כזו שהם אומרים- חיי אינם חיים. ברמה כזו שקשה להם עם פעילויות שאני מחשיבה קלות ויומיומיות...

אז נכון, אני לא ארוץ מרתון עכשיו...יש קשיים שהשומן מביא, אני לא בהכחשה....אבל ביומיום זה ממש לא מפריע לי....

אם בנוסף לכך שאני מגדירה את עצמי מוזרה...אני מוזרה גם כשמנה? האם צריך להיות לי קשה? האם זה עד כדי כך אישי?

רוזי! שאולי לא קשה לה עם המשקל...אבל לא לישון מעבר ל- 5 שעות רצוף (ובד"כ פחות) כבר מעל לשנה- די מחרפן אותה!!!!

 

[עוגיפלצת113]

משתתפת בתהיה

כי כשהוא עליי, אף פעם לא הרגשתי אותו שם. את המשקל. תמיד ידעתי נניח, שיש דברים שאני לא אהיה טובה בלעשות, כמו לרוץ מרחקים ארוכים למשל (ריצות למרחקים קצרים אני ממש טובה) אבל אף פעם לא הרגשתי שזה בגלל המשקל, אלא יותר בגלל האסטמה. אף פעם לא הרגשתי כבדה או מסורבלת. ולהפך, תמיד מאד אהבתי לזוז. זה עשה לי כיף.
זה תמיד היה בעיני כמו לשאול מישהו עם עיניים כחולות איך זה מרגיש שיש לו עיניים כחולות. זה חלק מהגוף שלו, מאיך שהוא נולד, הוא לא מכיר משהו אחר, למה שזה ירגיש לו לא במקום? כאילו תמיד המשקל היה חלק ממני ומתוך העור שלי זה אף פעם לא הרגיש לי "לא במקום" או כבד יותר (כבד יותר ממה? מאיך שהייתי בגיל 3?) או מוזר או מגביל. וזה תמיד היה לי קצת מוזר לשמוע שיש אנשים שמרגישים כבדים או מסורבלים עם עצמם.

 

[צלמת טבע]

כמו הרבה דברים בחיים...

גם התשובה לשאלה הזו היא מורכבת.

ההודעה שלך לוקחת ואתי לשני מקומות של קשיים: הקשיים הפיזיים של ללכת וכו' - והקשיים של החיים בכלל מבחינת עבודה, זוגיות וכו'.

אי אפשר להכחיש שהגוף מרגיש את המשקל, אבל אני חושבת שכנראה בגלל שאת פעילה יחסית - קל לך יותר להתמודד עם זה. מי שמבלה את כל היום בישיבה יהיה פשוט בכושר גופני פחות טוב, וזה לא קשור למשקל.

ולגבי עבודה, זוגיות וכו' - אני חושבת שמי שחסר/ת בטחון מלכתחילה זורק/ת את הבעיות על ההשמנה, ולא מבינ/ה שלפעמים הבעיה היא בהתנהגות ובאופי ולא במראה... ואולי יש גם לפעמים אלמנט של מזל שפגשת את האדם הנכון בזמן הנכון, או שאת עובדת בתחום שבו יש פחות שיפוטיות לגבי המשקל - או שלא נפלת על מישהו אנטישמני בראיון עבודה...

 

[קליספרה]

כולנו מוזרים

וכולנו לא
גם מוזרות זה עניין של תפיסה

בגדול - את לא מוזרה יותר מאנשים אחרים כאן שמקבלים את עצמם וחיים עם עצמם השלום. אנשים ביקורתיים אל עצמם או כאלה שזקוקים לאישור סביבתי כל הזמן, בוודאי שלא יחושו בנוח בחברה ביקורתית למשקל - והחברה הזאת ביקורתית למשקל אם נרצה או לא.
אדם ששוקל כל מילה שהוא אומר כי זה יכול להתפס כפדיחה - כמובן שלא יחיה בנוחות בגוף שמביך אותו.
כשאת שלמה עם עצמך, מקבלת את עצמך ובעלת בטחון עצמי בסיסי, הרבה יותר קל לך אל מול עצמך ואל מול החברה , לגבי כל דבר ומשקל לא שונה מזה

ולגבי פעילות גופנית
אני שונאת פעילות גופנית, אני בטלנית מבסיסי ולכן אני קובבה אמיתית. האופנוען ממש גורר אותי להליכות שאני חייבת לעשות כי הפוטנציאל הגנטי שלי למחלות לב הוא בשמים.
אז קשה לי ללכת, מאוד.
כשאת בכושר גופני בסיסי רע, המשקל בוודאי ובוודאי שמוסיף לקושי. שרירנים יכולים להגיע למשקלים של מעל 110 קילו אבל קיבולת השרירים, סיבולת לב ריאה, כל אלה מסוגלים לתפעל את המסה שהם סוחבים. מישהי כמוני שיש לה מסת שרירים של רכיכה וסיבולת לב ריאה בקאנטים כמובן שמושפעת גם ממשקל - ככל שהמשקל גבוה יותר הגוף מתאמץ יותר והפעילות הופכת להיות מעיקה יותר.

 

[גליה1412]

אולי העולם מוזר?

את נשמעת כל כך מלאה בעשייה ושמחת חיים, וגם הרבה מודעות
אם לא היית בעודף משקל, עדיין היית שואלת את אותה שאלה? ...
נדמה לי שכל אחת ואחת, בלי קשר למשקל, מוצאים בעצמם איזו ייחודיות ושונות, מה את אומרת?
יש בנו משהו שמאוד רוצה להשתייך, ועם זאת, לא נראה שיש "קוד התנהגות" מוכתב ואחיד לכולם
תמשיכי לחייך! (ואולי לישון קצת

)

 

[dify]

אני כל כך מזדהה איתך

יש לי חברה שלאורך כל חיינו שקלנו אותו דבר (כולל תקופות הרזיה משותפות והשמנה משותפות

)
ובכל זאת היה הבדל תהומי ביני ובינה בגישה לחיים. אני עושה הכל, בלי קשר למשקל, בדיוק כמו שתיארת. והיא כל הזמן חיכתה שתהיה יותר רזה, והרגישה שלא ירצו אותה ככה ולכן לא כדאי לעשות וכן הלאה...

במקרה שלה ושלי לדעתי ההבדל הגדול הוא בסביבה שבה גדלנו, אצלי בילדות משקל לא היה אישיו, אצלה בילדות המשקל היה אישיו ענק, אני חושבת שזה משפיע על איך שאנחנו תופסים את עצמנו לשארית חיינו...

אני גם חושבת שאיך שאנחנו תופסים את עצמנו מעצים את העניין, לטוב ולרע. אני קוראת שמנים שמתארים שקשה להם ככה או אחרת, ואז אני מגלה שהם פחות שמנים ממני ואני לא מבינה איך יתכן שקשה להם ולי לא, וחושבת, שאולי ההבדל הוא בהעיזה, אני פשוט תמיד עשיתי ולכן לא מפחיד אותי לעשות ואני לא מרגישה קושי, לעומת זאת מי שנמנע, קשה לו יותר, גם פסיכולוגית וגם מעשית לעשות.

ואולי זה אמונה שלא קשורה בכלל למשקל. אני מאמינה מכל הלב שאני יכולה לעשות כל דבר שאחליט (בכל תחום

). ככה התחלתי ללכת לחדר כושר, במשקל השיא שלי, ובלי טיפת כושר, היה לי ברור שאני יכולה, שזה רק עניין של רצון שלי ואני אוכל (ובאמת הגעתי להישגים נהדרים בכושר ד'אז, בלי קשר לשאלת המשקל).

 

[polegra]

את מוזרה בלי קשר

אני חושבת שהכל תלוי במה שאנחנו רגילים אליו
אני הייתי בעבר מאוד פעילה פיזית וכן עם המשקל זה פחת כי קשה לי
מצד שני אובייקטיבית אני במשקל שאכן זה אמור להיות קשה
ועדיין אני פעילה בצורה כזו שהרופאים ואנשים שמכירים אותי לא מאמינים למשקל שלי כששומעים אותו

אני מנסה לא למנוע מעצמי דברים רק כי אני שמנה
גם לא לעשות לעצמי הנחות כי אני שמנה

ביום יום אני כוסית על שמרגישה שהיא מרחפת על עננים מרוב שהיא קלילה, בחיי

לפעמים אני אומרת לעצמי יא אללהההה איזה בטן שטוחה יש לך!!! (לעצמי כן שלא יהיו אי הבנות...) וכם גם מול המראה

אני לא תופסת את עצמי כמאוד שמנה או כמישהי שקשה לה

ובכלל אני חושבת שהמוד הנפשי משפיע על התפסיה שלנו לטוב הולרעה מי שלא מרגיש טוב נפשית יגרור את זה למראה למשקל ומן הסתם יתנהל בכבדות יותר...

בדבר אחד אבל אני מרגישה מאוד שמנה ...ברגע שיש מעבר צר או כיסא אז הראש שלי חושב מאוד מאוד מאוד שמן....אבל גם על זה אניי עובדת

טלי