מחפש אהבה בחיים
New member
עדכון מצב................/images/Emo4.gif
זוכרים את הפוסט הארוך שכתבתי כאן לפני כמה שבועות??? [בערך שבועיים] הנה תזכורת............ http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=255&msgid=101601380 אז ככה... ניפגשנו בעזריאלי.. היה כמובן את ההתביישות של הפגישה הראשונה אבל די מהר ניפתחנו, עלינו לגג של הקניון וישבנו באיזה פינה ודיברנו המון, ממש לעומק דיברנו, הכל על הכל.... שעתיים שלמות של דיבורים על כל דבר שרק אפשר לחשוב עליו, אחרי זה הלכנו לאכול גם, וכרגיל המשכנו לדבר, הוא היה כמו בתמונות וכמו באייסי, חמוד, אדיש, יפה, נאה, אופטימי, וכל דבר טוב אפשר לומר עליו... יומיים אח"כ שאלתי אותו אם ניפגש שוב. כי אמרתי לו כמה כיף היה והוא אמר שגם לו היה כיף.. ואז הוא בא אליי ביציאה של... לא בא לו יותר להיפגש, ושהוא רוצה שנמשיך לדבר אבל רק באייסי, ושיהיה לנו קשר וירטואלי כזה דרך המסך.. שהוא לא מוצא טעם בלהיפגש איתי. ניסיתי לשאול למה? וכמובן שניפגעתי נורא, אבל הוא תמיד היה מתחמק כזה.. עד שהוא כאילו בא אליי בקטע שאין לנו את אותו אופי, ושאני לא באותו ראש שלו, ושאפילו להיות חברים רגילים כזה אי אפשר, הוא לא כזה "מתחבר" אליי.. בקיצור, "זה לא זה" ככה הוא אומר לי, וכמה שניסיתי לגרום לו לחשוב על זה שוב, הוא היה נחוש בדעתו. כמובן שאת גודל הפגיעה בי, והאכזבה והעצב שנכנס בי אני לא יודע איך לתאר בכלל, זה היה ממש כואב, לא ציפיתי לשמוע ממנו דברים כאלה עצובים, אומנם הוא ניסה לעשות את זה בדרך הכי עדינה שבעולם, אך היא הייתה נורא כואבת, כי אני אוהב אותו, וככל שאני יותר אוהב אותו אני יותר ניפגע ממנו. זה לא הבנאדם שהכרתי קודם, אבל את האמת? כבר הרגשתי את זה קודם. תמיד ידעתי שפגישה במציאות היא נורא שונה מקשר דרך המחשב אפילו שראיתי תמונה שלו, במציאות הכל אחרת. אתה מגלה בנאדם די שונה. ומה אני יגיד לכם, האמת כבר יום למחרת דיברנו כזה כרגיל בנינו כשמתח רב שרר בנינו והשיחה הייתה נורא מאופקת. אני די מאוכזב, עצוב, ופגוע. אבל תכלס, אני פתאום שם לב כמה אני לוקח את זה באדישות, אני די אדיש למקרה הזה. כי... אממממ.... אין לי כוח כבר להיות עצוב ולבכות ולהתלונן "כמה רע לי וכ'ו וכ'ו .. " וככל שאני יותר עצוב, אז אני שם לב שאני מיתוך העצב מוצא את השמחה, כאילו עמוק עמוק בעצב ובשכול ובדיכי השמחה מתחבאת לה והיא שם מחכה לי. כאילו בקצה החושך יש אור מסוים, כאילו שמהמקום הכי נמוך רק עולים, וירידה היא לצורך עלייה. [כמה קלישאות חח
] בקיצור, אני לקחתי את זה קשה, ובמחשבה שנייה, אני גם שם על זה זין אחד גדול וממשיך הלאה, רק בגלל שאין לי כוח כבר להתאכזב ולהיות בדיכי. חלאס כמה אפשר?!
אז.. אני די מעודד מעצמי. פעם ראשונה שאני מצליח לצאת מעצבות מסוימת לבד.. ניראה לי שזה שלב שאני כבר מאחוריו. ואולי השלבים הבאים יהיו קלים יותר? אני לא יודע, אבל אמן שכן !
תודה למי שקרא. זה היה חשוב לי.
זוכרים את הפוסט הארוך שכתבתי כאן לפני כמה שבועות??? [בערך שבועיים] הנה תזכורת............ http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=255&msgid=101601380 אז ככה... ניפגשנו בעזריאלי.. היה כמובן את ההתביישות של הפגישה הראשונה אבל די מהר ניפתחנו, עלינו לגג של הקניון וישבנו באיזה פינה ודיברנו המון, ממש לעומק דיברנו, הכל על הכל.... שעתיים שלמות של דיבורים על כל דבר שרק אפשר לחשוב עליו, אחרי זה הלכנו לאכול גם, וכרגיל המשכנו לדבר, הוא היה כמו בתמונות וכמו באייסי, חמוד, אדיש, יפה, נאה, אופטימי, וכל דבר טוב אפשר לומר עליו... יומיים אח"כ שאלתי אותו אם ניפגש שוב. כי אמרתי לו כמה כיף היה והוא אמר שגם לו היה כיף.. ואז הוא בא אליי ביציאה של... לא בא לו יותר להיפגש, ושהוא רוצה שנמשיך לדבר אבל רק באייסי, ושיהיה לנו קשר וירטואלי כזה דרך המסך.. שהוא לא מוצא טעם בלהיפגש איתי. ניסיתי לשאול למה? וכמובן שניפגעתי נורא, אבל הוא תמיד היה מתחמק כזה.. עד שהוא כאילו בא אליי בקטע שאין לנו את אותו אופי, ושאני לא באותו ראש שלו, ושאפילו להיות חברים רגילים כזה אי אפשר, הוא לא כזה "מתחבר" אליי.. בקיצור, "זה לא זה" ככה הוא אומר לי, וכמה שניסיתי לגרום לו לחשוב על זה שוב, הוא היה נחוש בדעתו. כמובן שאת גודל הפגיעה בי, והאכזבה והעצב שנכנס בי אני לא יודע איך לתאר בכלל, זה היה ממש כואב, לא ציפיתי לשמוע ממנו דברים כאלה עצובים, אומנם הוא ניסה לעשות את זה בדרך הכי עדינה שבעולם, אך היא הייתה נורא כואבת, כי אני אוהב אותו, וככל שאני יותר אוהב אותו אני יותר ניפגע ממנו. זה לא הבנאדם שהכרתי קודם, אבל את האמת? כבר הרגשתי את זה קודם. תמיד ידעתי שפגישה במציאות היא נורא שונה מקשר דרך המחשב אפילו שראיתי תמונה שלו, במציאות הכל אחרת. אתה מגלה בנאדם די שונה. ומה אני יגיד לכם, האמת כבר יום למחרת דיברנו כזה כרגיל בנינו כשמתח רב שרר בנינו והשיחה הייתה נורא מאופקת. אני די מאוכזב, עצוב, ופגוע. אבל תכלס, אני פתאום שם לב כמה אני לוקח את זה באדישות, אני די אדיש למקרה הזה. כי... אממממ.... אין לי כוח כבר להיות עצוב ולבכות ולהתלונן "כמה רע לי וכ'ו וכ'ו .. " וככל שאני יותר עצוב, אז אני שם לב שאני מיתוך העצב מוצא את השמחה, כאילו עמוק עמוק בעצב ובשכול ובדיכי השמחה מתחבאת לה והיא שם מחכה לי. כאילו בקצה החושך יש אור מסוים, כאילו שמהמקום הכי נמוך רק עולים, וירידה היא לצורך עלייה. [כמה קלישאות חח
