עדיין לא
אחר כך הוא יבין, כשיכול כבר להבין, שבעצם כל מה שקורה וישנו זה נכון, ולא יכול להיות אף פעם אחרת ולו מעצם העובדה שכך הם פני הדברים. ולכן יש לקבל אותם הכל זה תמיד כן, ולא לא. ולפתע, הכל הופך לאור, ואור לאורו, ומים קלים קלים קלים ושקופים שקופים שקופים עוטפים אותו ופולחים אל תוך גופו, ריאותיו אוויר. משהו בעולם ניבכה משהו בעולם ננשם. אורו בכה, אויר פילח לראשונה את ריאותיו, מבלי שיגידו לסרעפת שלו להתרחב, ולינוק אוויר, זה קרה. עדיין לא יכול היה להגיד "אני" בוכה ו"אני" נושם, אבל בפעם הראשונה נצרבה בו תחושת התנגדות, "לא" ראשון שניטח ממנו החוצה, משהו בעט לו בתוכו. אורו מתחיל להיות מוגדר בפני עצמו- כמו פנס שמאיר לראשונה על גופה של ספינה טרופה במעמקים חשוכים, מגלה את ניפחה, מקומה. כמו כוכב חדש שניגלה לעין אסטרונום סקרן. אורו נולד. ואורו עדיין לא יודע שהוא אורו אורו עדיין לא ידע דבר. הוא לא ידע איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר כל שנכנס לגופו, מים אויר אור קולות היו הוא עצמו לא היו לו עדיין מילים, היו לו את סמלי אלוהים חיים כשרצה לאכול, כשהיה רעב,- קיבתו חלמה שובע. בימים אלו של התהוות האיש אורו, עדיין יכול היה להביט לעולם ולשוחח עימו בשפתו העתיקה, שפה בה המילים אין להם משמעות אמיתית, ימים ראשונים של התהוות, בהם מילים של בני אדם מקבלים את ניפחן האמיתית, כמשמעות של פעיות פרה, של משב רוח, וללא משמעותן האנושית, אורו אם יכל היה להעביר את תחושותיו היה אומר שהמילים אותן יידע אחר כך הינן קצה פעילות גופו, קצה קרחון ההתרחשות הפנימית, מעין התעטשות ותו לא. אומנם התעטשות, שיש לה גורמים מבתוכו, אורו יבין, שמילים על משמעותן, מילים שהופכות למחשבות, הינם איזשהו סוף או אמצע הדרך של הפעילות הגופית פנימית שלו, אורו יבין שמילים ומחשבות הינם כמו מופע או קצה- פעילות נסתרת של הגוף והבתוכו שלו כמו מופע הטלוויזיה והמסך, כמו גלי הקול הבוקעים מרדיו. כמו תנועותיה של מריונטה כמו. בימים אלו טרם בניית עולמו על ידי מילים, היה אורו יכול לספר שיש בו מעין תנופה עתיקה מכוחה הוא נמצא, תנופה בה הוא עצמו מתחולל, כמו גוף שנופל מכח המשיכה, כמו חמצן שמתכלה בשריפה. עוד היה מספר שתנופה זו, הינה כמעט חיצונית לו, הינה כחומרי הבניין של גופו, פעולתו, זו התנופה שסיפרה לסרעפתו למשוך אוויר, שסיפרה לקיבתו שובע ורעב. כמעט חיצונית הוא יגיד, כי חלק מתנופה זו נמשכת ונמשחת לתוכו וממנו החוצה, תנופה בה הוא עצמו חלק ממנה, בה הוא עצמו מניף חזרה את כל העולם כולו. וככל שיתרבו שנותיו ומילותיו, כך תתמעט יכולתו להבחין בתנופה זו, לשמוע את קולה, לציית לה ברוך, לחיות עימה בשלום שלמות ואיזון. ותתמעט יכולתו כמעט כליל להגיש את אותה תנופה חזרה למניף. ולהיות חלק ממנה מילים מילים מילים.
אחר כך הוא יבין, כשיכול כבר להבין, שבעצם כל מה שקורה וישנו זה נכון, ולא יכול להיות אף פעם אחרת ולו מעצם העובדה שכך הם פני הדברים. ולכן יש לקבל אותם הכל זה תמיד כן, ולא לא. ולפתע, הכל הופך לאור, ואור לאורו, ומים קלים קלים קלים ושקופים שקופים שקופים עוטפים אותו ופולחים אל תוך גופו, ריאותיו אוויר. משהו בעולם ניבכה משהו בעולם ננשם. אורו בכה, אויר פילח לראשונה את ריאותיו, מבלי שיגידו לסרעפת שלו להתרחב, ולינוק אוויר, זה קרה. עדיין לא יכול היה להגיד "אני" בוכה ו"אני" נושם, אבל בפעם הראשונה נצרבה בו תחושת התנגדות, "לא" ראשון שניטח ממנו החוצה, משהו בעט לו בתוכו. אורו מתחיל להיות מוגדר בפני עצמו- כמו פנס שמאיר לראשונה על גופה של ספינה טרופה במעמקים חשוכים, מגלה את ניפחה, מקומה. כמו כוכב חדש שניגלה לעין אסטרונום סקרן. אורו נולד. ואורו עדיין לא יודע שהוא אורו אורו עדיין לא ידע דבר. הוא לא ידע איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר כל שנכנס לגופו, מים אויר אור קולות היו הוא עצמו לא היו לו עדיין מילים, היו לו את סמלי אלוהים חיים כשרצה לאכול, כשהיה רעב,- קיבתו חלמה שובע. בימים אלו של התהוות האיש אורו, עדיין יכול היה להביט לעולם ולשוחח עימו בשפתו העתיקה, שפה בה המילים אין להם משמעות אמיתית, ימים ראשונים של התהוות, בהם מילים של בני אדם מקבלים את ניפחן האמיתית, כמשמעות של פעיות פרה, של משב רוח, וללא משמעותן האנושית, אורו אם יכל היה להעביר את תחושותיו היה אומר שהמילים אותן יידע אחר כך הינן קצה פעילות גופו, קצה קרחון ההתרחשות הפנימית, מעין התעטשות ותו לא. אומנם התעטשות, שיש לה גורמים מבתוכו, אורו יבין, שמילים על משמעותן, מילים שהופכות למחשבות, הינם איזשהו סוף או אמצע הדרך של הפעילות הגופית פנימית שלו, אורו יבין שמילים ומחשבות הינם כמו מופע או קצה- פעילות נסתרת של הגוף והבתוכו שלו כמו מופע הטלוויזיה והמסך, כמו גלי הקול הבוקעים מרדיו. כמו תנועותיה של מריונטה כמו. בימים אלו טרם בניית עולמו על ידי מילים, היה אורו יכול לספר שיש בו מעין תנופה עתיקה מכוחה הוא נמצא, תנופה בה הוא עצמו מתחולל, כמו גוף שנופל מכח המשיכה, כמו חמצן שמתכלה בשריפה. עוד היה מספר שתנופה זו, הינה כמעט חיצונית לו, הינה כחומרי הבניין של גופו, פעולתו, זו התנופה שסיפרה לסרעפתו למשוך אוויר, שסיפרה לקיבתו שובע ורעב. כמעט חיצונית הוא יגיד, כי חלק מתנופה זו נמשכת ונמשחת לתוכו וממנו החוצה, תנופה בה הוא עצמו חלק ממנה, בה הוא עצמו מניף חזרה את כל העולם כולו. וככל שיתרבו שנותיו ומילותיו, כך תתמעט יכולתו להבחין בתנופה זו, לשמוע את קולה, לציית לה ברוך, לחיות עימה בשלום שלמות ואיזון. ותתמעט יכולתו כמעט כליל להגיש את אותה תנופה חזרה למניף. ולהיות חלק ממנה מילים מילים מילים.