עדיין לא מאוחר ...
אנחנו עדיין תחת רושם העוצר מאתמול, וכמו שכתבו פה לפני כמה ימים החתימה הסופית של אדון עולם תתבצע רק בהושענא רבה, עדיין יש מקום לתחנונים. ברם, בחרתי, כהבטחתי, להביא בפניכם סיפורון קצרצר משל ידידי ג'ד סגל מתוך סיפרו "ראומה". הנושא קרוב לזה שבסיפור שנאטמג הביאה מאת ידידתה ליזי דורון, אבל מלווה לדעתי בהתרסה חזקה יותר. להנאתכם, תקוותי. יום אחרי -------- "אמר רבי יוחנן, בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בו עשרה - מיד הוא כועס" (ברכות, ו ע"ב). ועל מי הוא שופך כעסו? על אותם פחות מעשרה. פעמים הם שבעה, פעמים הם תשעה שהשכימו ובאו, והנה הם כאן, טרף לחרון אפו. אבל אותו הבוקר לא היה שם איש. הציץ הקב"ה לעזרת הנשים ולא מצא שם אשה. הלך לעיר אחרת ונכנס לבית הכנסת, ודממה היתה שם כאותה שהיתה טרם שברא את העולם ומלך אז לבדו על האין. לבסוף בא לו הקב"ה לבית כנסת אחד קטן, שבעיר אחת קטנה, שבמדינה אחת קטנה, וישב כאבל על הספסל האחרון. ראה סידורים מתים שהיו מונחים שם על העמודים, מהם פתוחים ומהם סגורים. זוגות של תפילין שרצועותיהם פרועות היו מכוסים בטליתות כאותם שאדם מסיר לשעה קלה על-מנת לעשות את צרכיו ולכרוך לכשיחזור. בכותל המזרח היה עמודו של הרב שמוט אל הקיר, והרוח שבאה מהחלון הפכה בגמרא דף אחר דף, ואחר כך באה אצל ארון הקודש וטפחה על פני האריות. נטל הקב"ה סידור, ועמד להתפלל לפני עצמו. ביקש לומר ברוך שלא עשני אשה, ונפל לו לתוך פיו ברוך שעשני כרצונו. ביקש לומר ברוך שלא עשני גוי, ונפל לו לתוך פיו ברוך שלא עשני ישראל. על כל ברכה וברכה שמע קול הברה יוצא מאחוריו, הסיח דעתו מתפילתו ופנה לאחוריו לראות מי זה שעונה אחריו אמן. ראה דוד מים שטיפה אחר טיפה יוצאת מפיו ונופלת אל תוך הנטלה שממנה היו הלווים נוטלים את ידי הכהנים. הנטלה מלאה עד שוליה, וכל טיפה הבאה בה משמיעה כמין גלונג, ומיד היא ניגרת מטה אל הארץ. ראה הקב"ה שהמים מגיעים מגיעים סמוך אצל רגליו ומטנפים אותן, וכעס. אבל לא נמצא לו מי שיכלה בו חמתו עד שנכנס לשם יאשקה הערל לעשות את מלאכתו. כבש הקב"ה את כעסו ומחל על כבודו, ושאל את הערל: "ויהודים היכן הם?" טען הערל שני ספסלים על שתי כתפיו, את דוד המים תחת אצילי ידיו ויצא.
אנחנו עדיין תחת רושם העוצר מאתמול, וכמו שכתבו פה לפני כמה ימים החתימה הסופית של אדון עולם תתבצע רק בהושענא רבה, עדיין יש מקום לתחנונים. ברם, בחרתי, כהבטחתי, להביא בפניכם סיפורון קצרצר משל ידידי ג'ד סגל מתוך סיפרו "ראומה". הנושא קרוב לזה שבסיפור שנאטמג הביאה מאת ידידתה ליזי דורון, אבל מלווה לדעתי בהתרסה חזקה יותר. להנאתכם, תקוותי. יום אחרי -------- "אמר רבי יוחנן, בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בו עשרה - מיד הוא כועס" (ברכות, ו ע"ב). ועל מי הוא שופך כעסו? על אותם פחות מעשרה. פעמים הם שבעה, פעמים הם תשעה שהשכימו ובאו, והנה הם כאן, טרף לחרון אפו. אבל אותו הבוקר לא היה שם איש. הציץ הקב"ה לעזרת הנשים ולא מצא שם אשה. הלך לעיר אחרת ונכנס לבית הכנסת, ודממה היתה שם כאותה שהיתה טרם שברא את העולם ומלך אז לבדו על האין. לבסוף בא לו הקב"ה לבית כנסת אחד קטן, שבעיר אחת קטנה, שבמדינה אחת קטנה, וישב כאבל על הספסל האחרון. ראה סידורים מתים שהיו מונחים שם על העמודים, מהם פתוחים ומהם סגורים. זוגות של תפילין שרצועותיהם פרועות היו מכוסים בטליתות כאותם שאדם מסיר לשעה קלה על-מנת לעשות את צרכיו ולכרוך לכשיחזור. בכותל המזרח היה עמודו של הרב שמוט אל הקיר, והרוח שבאה מהחלון הפכה בגמרא דף אחר דף, ואחר כך באה אצל ארון הקודש וטפחה על פני האריות. נטל הקב"ה סידור, ועמד להתפלל לפני עצמו. ביקש לומר ברוך שלא עשני אשה, ונפל לו לתוך פיו ברוך שעשני כרצונו. ביקש לומר ברוך שלא עשני גוי, ונפל לו לתוך פיו ברוך שלא עשני ישראל. על כל ברכה וברכה שמע קול הברה יוצא מאחוריו, הסיח דעתו מתפילתו ופנה לאחוריו לראות מי זה שעונה אחריו אמן. ראה דוד מים שטיפה אחר טיפה יוצאת מפיו ונופלת אל תוך הנטלה שממנה היו הלווים נוטלים את ידי הכהנים. הנטלה מלאה עד שוליה, וכל טיפה הבאה בה משמיעה כמין גלונג, ומיד היא ניגרת מטה אל הארץ. ראה הקב"ה שהמים מגיעים מגיעים סמוך אצל רגליו ומטנפים אותן, וכעס. אבל לא נמצא לו מי שיכלה בו חמתו עד שנכנס לשם יאשקה הערל לעשות את מלאכתו. כבש הקב"ה את כעסו ומחל על כבודו, ושאל את הערל: "ויהודים היכן הם?" טען הערל שני ספסלים על שתי כתפיו, את דוד המים תחת אצילי ידיו ויצא.
