פושע מחשבתי
New member
עדיין הבן של אמא...
אז ככה: כתבתי פה בפורום לפני יותר משנתיים, על כך שאני עתיד להיפגש עם אבי בפעם הראשונה מאז גיל ארבע. אני לא זוכר אותו מאז, לכן מבחינתי זאת היתה הפגישה הראשונה בחיים (מה גם שבגיל ארבע נפגשנו לחצי שעה אז גם אז הוא בטוח לא עשה הרבה רושם)... הייתי בן עשרים. מעולם לא הרגשתי חוסר. אמי גידלה אותי במסירות חסרת גבולות, הבית תמיד היה חם, נסעתי כל שנה לחו"ל, והייתי ילד מפונק להפליא... העובדה שאין לי קשר עם אבי מעולם לא הפריע לי, ואפילו לא עוררה בי סקרנות לגביו. כשהייתי שואל לגביו, קיבלתי מאמי הסברים שטחיים שתמיד הספיקו לי. אני מניח שבגלל שוחונכתי בצורה מאד אירופאית ונוקשה יחסית(בית עם חוקים וקוים אדומים), לא היו לי ספקות לגבי המניעים של אמי וסמכתי שההחלטה שלה לעזוב את אבי נכונה לחלוטין. לקראת בואו, בעיקר לאור תגובות של אנשים, התעוררו בי ציפיות רדודות שהאיש שלא ראה את הבן שלו כל כך הרבה שנים, לא שילם מזונות ולא דאג לשמור על קשר רציף, יבוא במטרה לכפר בצורה מסויימת על כך. אפילו אמי, שאף פעם לא הביע כעס על ההיעלמות שלו, הביעה תקווה שאולי הוא יבוא עם מסר של חרטה, של רצון לשקם משהו. אני הרגשתי מאד לא בנוח עם התחושה שיגיע בנאדם שאני לא מכיר כלל וירצה לבנות פתאום מערכת יחסים אבהית יש מעין. מצד אחד מאד קסם לי הרעיון שמשום-מקום יקפצו עלי סכומי כסף ומתנות יוקרתיות במתנה לקנות את אמוני מחדש, אבל לא באמת האמנתי או ציפיתי שזה יקרה... בסתר לבי קיויתי שהוא יגיע לזמן קצר, יחזור כלעומת שבא ויעלם מחיי. ומה עם סבתי? אני חושב שהיא בכלל קיוותה שהוא "יתחרט" גם לגבי הגירושים מאמי, ושאמי והוא יחזרו זה לזרועותיה של זו (מה שמנותק לגמרי מהמציאות כמובן, כי אמי עזבה אותו והיא לא אדם שחוזר בו מהחלטות מסוג זה). סבתי מאד רצתה שאני אתחבר לאבי ונקים מערכת יחסים תקינה של אב ובן (באופן מעורר פליאה והשתאות, סבתי מעולם לא הבינה איך אני מסוגל לבטל את קיומו של אבי לגמרי ולא לחוש כלפיו אהבה או שייכות). בכל מקרה, תקוותי הנסתרות הוכיחו את עצמם כמו תמיד כמנבאות את העתיד - בנאדם הגיע, טייל בארץ בהדרכתי האדיבה, לא הביע הרבה עניין בי ובחיי, אף להיפך - ציפה שאני אכפר על "ההתנתקות שלי ממנו"... התקמצן על כל מסעדה וכרטיס חניה, וכשביקר בביתי הוא העיז לבקש פריטים שהיו שייכים להוריו בילדותו וניתנו לאמי למשמרת, (ובינתיים ליוו את ילדותי), על מנת לקחת אותם חזרה איתו. הוא לא הבין מה פתאום אני מתערב בעניין הזה שקשור אליו ולאמי. תיעדתי חלקים מהותיים במפגש במצלמת וידאו (אני קולנוען), וככל שהשבוע התקרב לסיומו הבנאדם הבין שהוא מצטייר בצורה מאד שלילית בסרט. את הפרידה הוא לא הסכים שאני אצלם כלל. הפרידה היתה קרה בצורה מפחידה. הוא פשוט הלך ולא הביט אחורה. אני לא בטוח שהוא לא סינן בשקט איזו קללה עסיסית. היתה לי תחושה שהוא נפגע ממני. חשבתי שאולי ציפיתי ליותר מדי, אולי לא אפשרתי לו להיפתח ולאורך כל המפגש הוא הרגיש מאויים ובמבחן. בסוף התעשתתי ונרגעתי - הוא היה זה שניתק את הקשר, לא משנה מה - הוא ידע את הטלפון ובחר להתקשר פעם בשנה במקרה הטוב. הוא לא יכול להיות הקורבן במקרה הזה. אין לו את הפריבילגיה ליצור בי רגשי אשם כלפיו. בכל מקרה, מאז הוא לא יצר קשר. למעשה, אני התקשרתי אליו כשהייתי בנסיעת עבודה בצרפת (הוא גר בצרפת), הודעתי לו שאני בארץ ושאני אהיה שם במשך שבוע, והזמנתי אותו להיפגש. הוא ויתר באלגנטיות אירופאית מסריחה. אין לי שום חשק לפגוש אותו. גם אין לי שום חשק לפגוש את הילדים הנוספים שגיליתי שיש לו. אני אוהב את שם המשפחה שלי (שהוא גם שלו, אבל אני מבטא אותו בצורה שונה ונכונה לי יותר). ואני ממשיך לחיות את חיי, לעבוד בעבודתי, לתכנן את עתידי. בסה"כ די מוצלח, עובד היום בחברת אנימציה ממוחשבת, מנהל טכני בהפקה של סדרת ילדים עתירת תקציב שמיועדת לשידור בכל העולם, שואף מתישהו להיכנס גם לתחום הבימוי שהוא זה שבאמת מעניין אותי. בעניין מערכות יחסים - היו מערכות יחסים ארוכות, היו מערכות יחסים קצרות יותר, תמיד היה לי ותמיד יהיה לי כבוד אדיר לנשים, ואני בטוח שכשיבוא היום ויוולדו לי ילדים, אני אהיה שם בשבילם ובשביל אשתי ואתן להם את כל מה שאבי לא נתן לי. בקיצור - שנהיה כולנו בריאים ושלמים. ולכם, ידידים וידידות יקרים שלי - אני מאחל שתהיו חזקים, תאמינו בעצמכם ותדעו שהכל תלוי בגישה - אמי מעידה שלקחו לה כמה חודשים להתגבר על הכעס שהיה לה כלפי אבי, אבל מהרגע שבו היא הפסיקה להביט אחורנית בכעס והתחילה להביט קדימה בנחישות החיים הפכו להרבה יותר פשוטים וברורים. בהצלחה בכל מה שתעשו - ותגדלו ילדים לתפארת, אני בטוח בכך. דוד.
אז ככה: כתבתי פה בפורום לפני יותר משנתיים, על כך שאני עתיד להיפגש עם אבי בפעם הראשונה מאז גיל ארבע. אני לא זוכר אותו מאז, לכן מבחינתי זאת היתה הפגישה הראשונה בחיים (מה גם שבגיל ארבע נפגשנו לחצי שעה אז גם אז הוא בטוח לא עשה הרבה רושם)... הייתי בן עשרים. מעולם לא הרגשתי חוסר. אמי גידלה אותי במסירות חסרת גבולות, הבית תמיד היה חם, נסעתי כל שנה לחו"ל, והייתי ילד מפונק להפליא... העובדה שאין לי קשר עם אבי מעולם לא הפריע לי, ואפילו לא עוררה בי סקרנות לגביו. כשהייתי שואל לגביו, קיבלתי מאמי הסברים שטחיים שתמיד הספיקו לי. אני מניח שבגלל שוחונכתי בצורה מאד אירופאית ונוקשה יחסית(בית עם חוקים וקוים אדומים), לא היו לי ספקות לגבי המניעים של אמי וסמכתי שההחלטה שלה לעזוב את אבי נכונה לחלוטין. לקראת בואו, בעיקר לאור תגובות של אנשים, התעוררו בי ציפיות רדודות שהאיש שלא ראה את הבן שלו כל כך הרבה שנים, לא שילם מזונות ולא דאג לשמור על קשר רציף, יבוא במטרה לכפר בצורה מסויימת על כך. אפילו אמי, שאף פעם לא הביע כעס על ההיעלמות שלו, הביעה תקווה שאולי הוא יבוא עם מסר של חרטה, של רצון לשקם משהו. אני הרגשתי מאד לא בנוח עם התחושה שיגיע בנאדם שאני לא מכיר כלל וירצה לבנות פתאום מערכת יחסים אבהית יש מעין. מצד אחד מאד קסם לי הרעיון שמשום-מקום יקפצו עלי סכומי כסף ומתנות יוקרתיות במתנה לקנות את אמוני מחדש, אבל לא באמת האמנתי או ציפיתי שזה יקרה... בסתר לבי קיויתי שהוא יגיע לזמן קצר, יחזור כלעומת שבא ויעלם מחיי. ומה עם סבתי? אני חושב שהיא בכלל קיוותה שהוא "יתחרט" גם לגבי הגירושים מאמי, ושאמי והוא יחזרו זה לזרועותיה של זו (מה שמנותק לגמרי מהמציאות כמובן, כי אמי עזבה אותו והיא לא אדם שחוזר בו מהחלטות מסוג זה). סבתי מאד רצתה שאני אתחבר לאבי ונקים מערכת יחסים תקינה של אב ובן (באופן מעורר פליאה והשתאות, סבתי מעולם לא הבינה איך אני מסוגל לבטל את קיומו של אבי לגמרי ולא לחוש כלפיו אהבה או שייכות). בכל מקרה, תקוותי הנסתרות הוכיחו את עצמם כמו תמיד כמנבאות את העתיד - בנאדם הגיע, טייל בארץ בהדרכתי האדיבה, לא הביע הרבה עניין בי ובחיי, אף להיפך - ציפה שאני אכפר על "ההתנתקות שלי ממנו"... התקמצן על כל מסעדה וכרטיס חניה, וכשביקר בביתי הוא העיז לבקש פריטים שהיו שייכים להוריו בילדותו וניתנו לאמי למשמרת, (ובינתיים ליוו את ילדותי), על מנת לקחת אותם חזרה איתו. הוא לא הבין מה פתאום אני מתערב בעניין הזה שקשור אליו ולאמי. תיעדתי חלקים מהותיים במפגש במצלמת וידאו (אני קולנוען), וככל שהשבוע התקרב לסיומו הבנאדם הבין שהוא מצטייר בצורה מאד שלילית בסרט. את הפרידה הוא לא הסכים שאני אצלם כלל. הפרידה היתה קרה בצורה מפחידה. הוא פשוט הלך ולא הביט אחורה. אני לא בטוח שהוא לא סינן בשקט איזו קללה עסיסית. היתה לי תחושה שהוא נפגע ממני. חשבתי שאולי ציפיתי ליותר מדי, אולי לא אפשרתי לו להיפתח ולאורך כל המפגש הוא הרגיש מאויים ובמבחן. בסוף התעשתתי ונרגעתי - הוא היה זה שניתק את הקשר, לא משנה מה - הוא ידע את הטלפון ובחר להתקשר פעם בשנה במקרה הטוב. הוא לא יכול להיות הקורבן במקרה הזה. אין לו את הפריבילגיה ליצור בי רגשי אשם כלפיו. בכל מקרה, מאז הוא לא יצר קשר. למעשה, אני התקשרתי אליו כשהייתי בנסיעת עבודה בצרפת (הוא גר בצרפת), הודעתי לו שאני בארץ ושאני אהיה שם במשך שבוע, והזמנתי אותו להיפגש. הוא ויתר באלגנטיות אירופאית מסריחה. אין לי שום חשק לפגוש אותו. גם אין לי שום חשק לפגוש את הילדים הנוספים שגיליתי שיש לו. אני אוהב את שם המשפחה שלי (שהוא גם שלו, אבל אני מבטא אותו בצורה שונה ונכונה לי יותר). ואני ממשיך לחיות את חיי, לעבוד בעבודתי, לתכנן את עתידי. בסה"כ די מוצלח, עובד היום בחברת אנימציה ממוחשבת, מנהל טכני בהפקה של סדרת ילדים עתירת תקציב שמיועדת לשידור בכל העולם, שואף מתישהו להיכנס גם לתחום הבימוי שהוא זה שבאמת מעניין אותי. בעניין מערכות יחסים - היו מערכות יחסים ארוכות, היו מערכות יחסים קצרות יותר, תמיד היה לי ותמיד יהיה לי כבוד אדיר לנשים, ואני בטוח שכשיבוא היום ויוולדו לי ילדים, אני אהיה שם בשבילם ובשביל אשתי ואתן להם את כל מה שאבי לא נתן לי. בקיצור - שנהיה כולנו בריאים ושלמים. ולכם, ידידים וידידות יקרים שלי - אני מאחל שתהיו חזקים, תאמינו בעצמכם ותדעו שהכל תלוי בגישה - אמי מעידה שלקחו לה כמה חודשים להתגבר על הכעס שהיה לה כלפי אבי, אבל מהרגע שבו היא הפסיקה להביט אחורנית בכעס והתחילה להביט קדימה בנחישות החיים הפכו להרבה יותר פשוטים וברורים. בהצלחה בכל מה שתעשו - ותגדלו ילדים לתפארת, אני בטוח בכך. דוד.
