אז אמנם היום זה לא ה"מחר" המדובר...
אבל אני אגיב בכל זאת. לדעתי, ולדעת רבים וגדולים ממני, תפקידה של האקדמיה ללשון העברית בתור גוף פוסקני שאמור להכתיב מה מותר ומה אסור בעת השימוש בשפה נגמר מזמן. כשהעברית הייתה שפה מתה, ורק החל השימוש בה - היה מקום להגיד לאנשים איך לדבר, לשם שילמדו את השפה כפי שהיא אמורה להיות. כיום, כשהשפה חיה, ומה יותר מסמל את חיות השפה אם לא הדיבור בה ויצירה בה, אין מקום להכתיב מה מותר ומה אסור. אז נכון, יש דברים שצריך להקפיד עליהם, ולו רק בגלל שהם צורמים לאוזן (כדוגמת ההתאמה בין מין הגרעין ומין הדברים המצטרפים אליו, אות האית"ן אל"ף של גוף ראשון וכדומה), אבל יש גבול להחמרה. יתרה מכך - למשוררים, אלה המתעסקים בשפה ויוצרים בה - מותר לעשות בה מכל וכל. דווקא הגיוונים והשינויים שהם יוצרים בשפה, הסטיות הקטנות והלא-מהותיות שאליהן הם מביאים בשיריהם - דווקא אלה הם הייחודיים והמייחדים את שפתם מזו של האחרים, ומהשפה היום-יומית ה"תקנית" וה"נכונה". מה גם שלא נראה לי שאחד מדוברי העברית, שיודע עברית "תקינה" ו"נכונה", אחד שדובר אותה באופן שוטף, לא יתחיל לדבר עברית קלוקלת לאחר שיקרא את הספר "קופסא שחורה". אין מקום להכתיב למשוררים כיצד להשתמש בשפה, ולא משנה מה עשויות להיות ההשלכות של שינויים כאלה בשפתם - החריגות מן השפה ה"נכונה". נראה לי מגוחך לחלוטין להחזיר לאמן (בין אם המשורר ובין אם המבצע) את השיר באם יש בו "שגיאות", ולבקש ממנו לתקנן. תמוהה בעיני עוד יותר העובדה שה"חוק" החדש הזה יחול רק על שירים חדשים, אלה שיגיעו למערכת מיום פרסום החוק ואילך. הלא אם רוצים מנהלי התחנה המדוברת לגרום לכך שקהל מאזיניהם לא ייחשף לשגיאות אלו ואחרות בשפה, ויתפסו את השגיאות הללו כאישור לדבר בצורה זו או אחרת, עליהם לפסול את כל השירים - שנכתבו והושרו מאז הוקמה המדינה או אולי מאז החלו להקליט שירים בעברית - ולדרוש מיוצריהם ומבצעיהם להקליטם מחדש. הלא אבסורד הוא לומר כי לשלמה ארצי, למשל, היה מותר ליצור שגיאות בשפתו עד פרוץ החוק, ומעתה אסור לו. החשיפה של השירים החדשים לצד הישנים, שבכולם שגיאות, תגרום ל"גושפנקה" למאזינים לשגות בשפתם? אני אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי איך זה עובד, כלומר איך המאזינים ידעו להבחין בין שירים "כשרים" עפ"י החוק לבין אלה שהם חדשים ו"תקינים", וידעו מתי מותר להם לומר דבר מה או שאסורה עליו אותה עברית.