עברית שפה קלה.

[חוכא האִטלולי]

ניסיון אחרון להבהיר את דברי

אשתדל להציג את העניין בצורה מסודרת. קודם כל העובדות: ישנו הצירוף "עין הרע". עובדה א´: יש לבטאו כך: עַין הרע (בפתח), ולא כך: עֶין הרע (בצירה). עובדה זו ניתן ללמוד מהסתכלות בכל מילון. אני עשיתי זאת, ומי שאיננו מוכן לסמוך עלי, מוזמן לעשות זאת בעצמו. עובדה ב´: צורתו של הצירוף עין הרע איננה רגילה/תקנית, ובכך ניתן להיווכח בנקל; מתכונתו הינה אחת משתיים: "שם עצם + תואר", או סמיכות (נסמך+סומך), והוא איננו תואם לא את הצורה התקנית של המתכונת האחת ולא את זו של השנייה. שכן הצורה התקנית של "שם + תואר" מחייבת התאמה במין, במספר וביידוע בין השם ובין התואר (האיש הטוב, ילדים נבונים, הקופסה השחורה וכן הלאה), ובצירופנו אין התאמה לא במין ולא ביידוע. ואילו הצורה התקנית של סמיכות מחייבת צורה מיוחדת של הנסמך - צורת הסמיכות שלו ("עיני הילד" ולא "עיניים הילד", "שירת הציפורים" ולא "שירה הציפורים"), ובצירופנו הנסמך - עַין - מופיע בצורת הנפרד. עד כאן אומרים בשבת הגדול. המשך יבוא.

 

[ivri]

בלי עין הרע

אתם ממש מוציאים "לשון הרע" ל"עין הרע". היעלה על הדעת שכולם טועים כבר מאות בשנים? לפני הסברים "בית-ספריים" עיינו לפחות ב"פרקי אבות". היתר - בשיעורים שלי ל"עריכה לשונית".

 

[חוכא האִטלולי]

ההמשך...

עתה, משהסכמנו על העובדות, נעבור לטיעונים. טיעון א´: הצורה "עַין הרע" בטעות יסודה. ובכן, כאן אנו צריכים לעצור ולשאול את עצמנו: אלו תופעות לשוניות אנו מכלילים במושג טעות? האם לכל סטייה מן הכללים והמוסכמות הנוהגים בהווה נתייחס כאל טעות? או שמא נעדיף לראות בה התפתחות טבעית ובריאה של השפה, הלובשת צורה ופושטת צורה עם חלוף העתים. לדעתי, אם מופע לשוני החורג מהמקובל בלשון ימינו מופיע כמה וכמה פעמים, עד כדי הופכו לתופעה, וכשברקע קיימת הידיעה שאין מדובר בשפת הרחוב, שאין בה שום הקפדה על הכללים (וזאת יודעים אנו מתוך כך שמדובר בתופעה המופיעה בכתובים, ולא בסתם כתובים אלא בכאלה שיוחסה להם מידה של קדושה), אין מדובר פה בטעות אלא בחלק מהווייתה של לשון. עובדת היותה של הצורה עַין הרע חלק מתופעה, הוכחה, לדעתי ע"י הדוגמאות שהבאתי (ויש עוד רבות כמותן), לכן איננה טעות. טיעון ב´: הצירוף הינו צירוף של סמיכות, החורג מן הצורה המקובלת בימינו. לטיעון זה ניתן להשיב בבדיחה: א´ רואה את ב´, ניגש אליו ואומר לו, יוּ כמה רזית?! משיב לו ב´, אבל אף פעם לא הייתי שמן! מוסיף א´, וכמה גבהת?! משיב ב´, אבל אף פעם לא הייתי נמוך! ממשיך א´, מוישה, וכל השיער שהיה לך?! עונה ב´, אבל לא קוראים לי מוישה, קוראים לי בכלל יעקב! קופץ א´ ואומר, מה, גם את השם שינית?! ובכן, זה בערך דבר ייחוס משמעות של סמיכות לצורה שאין בה מסימני הסמיכות. טיעון ג´: הצירוף הינו צירוף של שם + תואר, והחריגה הינה ביידוע התואר בלבד. מכיוון שזו האפשרות היחידה שנותרה למתכונת כזו של שתי מילים המהוות צירוף, היא, היא המתארת אותה נכונה. מ.ש.ל. (כחרס הנשבר; יודע אני שאין צ´אנס שמ.ש.ל.-י יימשול)

 

[hillelg]

באמת לא מזמן שמתי לב לתופעה

של יידוע המילה השניה בצמד בלבד, ואספתי לי רשימת ביטויים כאלה (עין הרע, אדם הראשון, יצר הרע, מלכות הרשעה, שבת המלכה, שבת הגדול, יום הששי, יום השביעי, וכו´ וכו´). מה שתהיתי היה באמת אם המילה הראשונה היא בסמיכות (עֵין) או לא (עַיִן) - והיה זמן שרציתי להוכיח מ´יֵין הטוב´ אשר בשיר השירים, שאכן מדובר בצורת סמיכות. אבל אני לגמרי לא בטוח בזה, ונדמה לי שראיתי דוגמות הפוכות. [חוצמיזה יש גם תופעה של יידוע המילה הראשונה מהצמד בלבד, ואולי זה אותו רעיון.]

 

[ספלינטור]

ברשימה שלך יש כמה ביטויים

שמקורם לא (בהכרח) יכירם שם. אם המילה הראשונה היא שם פרטי, אזי היא כבר מיודעת ולא צריך להוסיף לה ידוע (ע"ע דני האדום, למשל) לפי זה, אם נניח ששבת ואדם הם שמות פרטיים ליום ולאיש, אז שבת המלכה, שבת הגדול ואדם הראשון הם צירופים חוקיים שאינם חריגים.