..עבריין..
לא, זה לא בלוג שבא להפחיד ואני לא הולך לאיים על אף אחד. רק לספר על החיים שלי ואולי במידה מסויימת לנסות לשנות את הדרך בה אנשים רואים עבריינים. וכן, אני עבריין, שלא מבחירה. אז הגעתי לכאן כי במקרה שבאתי לידידה שלי ונכנסתי לחדר שלה, מצאתי שהיא קוראת באחד מהבלוגים פה. ששאלתי אותה מה זה היא הסבירה לי על האנשים שבאים לפה וכותבים על מה שבא להם. שזה כמו יומן (יומן רשת), שבו כולם יכולים לקרוא על החיים שלך ועל עוד דברים אחרים. לפי מה שהבנתי לכתוב פה עושה רק טוב ובתור אחד שהחיים שלו הם לא בדיוק מושלמים, חשבתי לעצמי: יאללה, ננסה. אז השם הוא אור וזה הכל. את השם משפחה אני לא חושב שאני מוכן להסתכן בלגלות. אני גר בתל-אביב, בשכונת התקווה. וכל מי שמכיר את שכונות התקווה יודע שהיא כמו שכונת הברונקס שבניו-יורק. אז שם אני גר, עם אבא ואמא ושני אחיי הקטנים. אחי בן ה-9 ואחותי בת ה-6. אם חשבתם שאגיד לכם שאבי מכה את אמי ושאחנו חיים בפחד בבית בגללו, או משהו כזה, אז טעיתם. בתור משפחה אנחנו משפחה חמה ומאוד מאוחדת. אם אני גדלתי להיות מה שאני זה היה רק בגלל המקום בו אני גדל. למשפחה שלי אין שום חלק בדבר. אין לנו הרבה כסף במשפחה. אני ואח שלי ישנים באותו חדר ואחותי ישנה עם ההורים שלי בחדר שלהם. אז שתבינו לבד, עד כמה אנחנו צריכים להצטמצם כדי שנוכל לעשות מקום בבית. אז כמו שאמרתי, אני גר בשכונת התקווה. למי שלא יודע, התקווה היא שכונת עוני. "שכונת מצוקה" כמו שאחרים אומרים. לרוב, שמים אותנו כמקור לצחוק, אבל מי שבא מפה בוודאי יודע איך החיים פה באמת. אין כסף ובשביל לשרוד את היום אתה צריך לאכול פרוסת לחם אחת כדי שביום אחרי יישאר לך מה לאכול. אתה צריך לשתות מים מהברז (וגם זה בתקווה שעוד יש שם מים) כדי שאמא תחסוך בקניית השתייה. אתה צריך להתקלח בפחות מ-5 דק` כדי שיישארו לך מים חמים ולכל שאר בני המשפחה. אני תלמיד כיתה י"ב, שעדיין מנסה להמשיך ללמוד למרות הקשיים שבדבר. בבית-הספר שבו אני לומד, אין עניין של "מקובל" - "לא מקובל". שם אתה צריך להיות עם החברים שלך, כי אם אתה לבד הסיכויים שלך לשרוד שם הם קלושים. נשמע לכם קצת כמו בית-כלא? בצדק. זה לא כ"כ שונה משם. אז כמו כל אחד שמנסה לשרוד, גם לי יש את החבר`ה שאיתם אני מסתובב. יש ביניהם כאלה שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי עוד מילדות (מגיל 5) ויש שם כאלה שהכרתי בגיל מאוחר יותר כמו 13 ואני מסתדר איתם אך לא מתוך רצון. אני לא אגיד לכם שבחיים לא פרצתי לחנות, לא גנבתי משהו ולא איימתי על מישהו עם סכין. אני לא אגיד לכם גם שמעולם לא החזקתי אקדח ביד ושאבי מצא אותי, העיף לי סטירה. את כל הדברים האלו עשיתי ואני עדיין עושה, גם, שלא מרצון. אם היה הדבר הזה תלוי בי, הייתי עובר מהשכונה ולוקח איתי את כל המשפחה. שאלו אותי פעם אחת מה הייתי עושה אם הייתי מקבל מיליון דולר. התשובה הראשונה שלי הייתה לעבור משכונת התקווה. להוציא מפה את אבי, אמי, אחי ואחותי למקום טוב יותר. לתת לאבא שלי עבודה טובה כמו שבאמת מגיעה לו ולתת לאמא שלי עבודה שתאהב ולא תשנא. עם כל הקשיים, מעולם לא ניסיתי סמים. אני חושב שאני מספיק חכם כדי לדעת מה הדבר הזה גורם ועוד יש לי תוכניות לצאת מכאן מתישהו ואני לא מוכן שאצא פה מסומם, או שאשאר להירקב פה בתור אחד כזה. אם יש משהו אחד חשוב ביותר שלמדתי בכל 17 שנות חיי, זה שהמשפחה היא הדבר היחידי האמיתי בחיים. את המשפחה שלך לא תוכל לעולם להחליף, גם אם תרצה. אם לא תשמור עליה מאוחדת, היא תתפרק וכשאין לך משפחה, אין לך דבר. כסף, בריאות, אושר וכל הדברים האלו לא קיימים בלי משפחה. אם אין לך משפחה מה שווה ערכו של הכסף אם אין מי שיתמוך בך כלכלית גם שהמצב קשה. אם אין לך משפחה מה שווה בריאותך אם אין מי שיתמוך בך כשתחלה. אם אין לך משפחה מה שווה האושר, אם אין לך עם מי לחלוק אותו? את כל זאת למדתי מהוריי. שעל המשפחה תמיד יש לשמור וכך אני עושה. אני שומר על אחיי כמו על אוצר. אם מישהו אי פעם יתנכל להם לא תהיה לי בעיה לפגוע בו. אני לא אתן לאיש לפגוע במשפחה שלי כי היא הדבר היחידי שיש לי בעולם הזה. לא החברים ולא שום דבר אחר שמשנה, רק המשפחה. אם התגלגלה להם התהיה בראש, מה עושה עבריין למה שהוא, אז כמו שאמרתי, זה לא תמיד בגלל שהוא בא ממשפחה הרוסה. למרות שזה הסיפור שהרוב מכירים. שכל העבריינים למיניהם באים ממשפחות הרוסות. אז אני לא. אני לא באתי ממשפחה הרוסה. אני באתי מעיר גדולה שהשכונה שנמצאת בתוכה היא ההרוסה. מגיל קטן למדתי כבר שכדי להסתדר במקומות קשים אתה צריך ליצור לעצמך תדמית מסויימת של מישהו שלא מתקרבים אליו. גם אם תשחק אותה "ראש קטן" ותעלים עין מהדברים, הם לא ייעלמו. אם תנסה לתפוס מרחק מעושי הצרות, הם יתקרבו אלייך בכוונה. "אם אתה לא יכול להביס אותם, הצטרף אליהם." לפעמים ע"י כך שאתה מצטרף ל"אויבים", אתה יכול להביס אותם. אני אישית, לא מחפש את מי להביס. אני משחק במשחק הקטן שלהם כדי שאוכל לצאת מפה. אני לא אוהב להחזיק סכין בכיס ואני לא אוהב את שם המילה "אקדח". אני לא מאמין שבזכותם ניתן להגיע לאנשהו, אבל לפעמים, בלית ברירה ובחוסר רצון מוחלט, אני נאלץ להשתמש בהם. שהייתי בן 7, הגיע דוד שלי, אחיו של אבי לביקור בבית. דוד שלי הוא לא עבריין כמו שהוא מסומם עם בעיות נפשיות. בעיות הסמים התגלו להורים שלי באותו היום שהוא בא לבקר, כאשר נשאר איתי לבד והתחיל לגעת בי. מעבר לכך שנגע בי במקומות מסויימים והסביר לאחר מכן ש"רק ניסה ללמד אותי על גוף האדם", הוא גם הציע לי להשתמש לראשונה בסמים. הוא הוציא מהכיס שלו שקית עם אבקה לבנה בתוכה. במזל, אבי נכנס לבית לפני שהספקתי לקחת והעיף משם את אחיו. מאז אותו יום, הוא לא התקרב לאזור הבית שלנו בכלל. הייתי ילד תמים, שלא התייחס ברצינות למה שדוד שלי עשה ולכן זה לא הפריע לי להמשיך הלאה בחיים שלי. אני חושש אם זאת, שאם אבי לא היה נכנס, הייתי לוקח מהסמים והופך להיות מנוצל מינית ע"י האדם שאמור להיות חלק גדול במשפחתי. אז נכון, יש צדדים במשפחה שלא תמיד הם טובים, אפילו גרועים ומזיקים. אבל צריך להסתכל על הצד החיובי. יש לי אבא, יש לי אמא, יש לי אחים קטנים שאני אוהב ומגן עליהם, הם אוהבים אותי ואני אותם וזה מה שחשוב. לא היו מעטות הפעמים שבהם אבא שלי ואמא שלי עשו לי מה שנקרא "שיחות נפש" על הדברים שאני עושה. מספר פעמים הצטרפתי לחברים שלי בפריצות שנעשו בחנויות באזור. שעצרו אותי ונודע על כך להורים שלי, הם לא צעקו עליי כי ידעו שהדבר לא יפתור כלום, אבל הם עשו לי שיחות נפש. ככל שהלכתי וגדלתי כך הסברתי להם שאם אני עושה מה שאני עושה זה כי אין לי ברירה. אבי חלק עליי ואמר שתמיד יש ברירה. אבל זה לא נכון. לא תמיד יש ברירה. איזו ברירה יש לחולה סופני? אין לו. נכון, אני לא חולה סופני. אבל לקחתי את הדוגמא רק כדי להבהיר את העניין. אני עושה דברים לפעמים כי פשוט אין לי ברירה. אני לא יכול להגיד להם: "לא" כי אז אני אהיה בצרות. אמנם יש לי חברים שהם באמת טובים שעליהם אני סומך בעין אחת עצומה (אף פעם לא בשתי עיניים), שאני יודע שגם אם אומר להם "לא" הם לא ישנאו אותי. אבל אני לא סתם אומר בעין אחת עצומה. כי חברים שלי נוטים נורא ללכת לכיוון "הרוב". ואם "הרוב" הזה יחליט שהם צריכים להיות נגדי, רק מהפחד הם יילכו ויעשו זאת. אבל סתם ככה, אני יודע שאפשר לסמוך עליהם.
לא, זה לא בלוג שבא להפחיד ואני לא הולך לאיים על אף אחד. רק לספר על החיים שלי ואולי במידה מסויימת לנסות לשנות את הדרך בה אנשים רואים עבריינים. וכן, אני עבריין, שלא מבחירה. אז הגעתי לכאן כי במקרה שבאתי לידידה שלי ונכנסתי לחדר שלה, מצאתי שהיא קוראת באחד מהבלוגים פה. ששאלתי אותה מה זה היא הסבירה לי על האנשים שבאים לפה וכותבים על מה שבא להם. שזה כמו יומן (יומן רשת), שבו כולם יכולים לקרוא על החיים שלך ועל עוד דברים אחרים. לפי מה שהבנתי לכתוב פה עושה רק טוב ובתור אחד שהחיים שלו הם לא בדיוק מושלמים, חשבתי לעצמי: יאללה, ננסה. אז השם הוא אור וזה הכל. את השם משפחה אני לא חושב שאני מוכן להסתכן בלגלות. אני גר בתל-אביב, בשכונת התקווה. וכל מי שמכיר את שכונות התקווה יודע שהיא כמו שכונת הברונקס שבניו-יורק. אז שם אני גר, עם אבא ואמא ושני אחיי הקטנים. אחי בן ה-9 ואחותי בת ה-6. אם חשבתם שאגיד לכם שאבי מכה את אמי ושאחנו חיים בפחד בבית בגללו, או משהו כזה, אז טעיתם. בתור משפחה אנחנו משפחה חמה ומאוד מאוחדת. אם אני גדלתי להיות מה שאני זה היה רק בגלל המקום בו אני גדל. למשפחה שלי אין שום חלק בדבר. אין לנו הרבה כסף במשפחה. אני ואח שלי ישנים באותו חדר ואחותי ישנה עם ההורים שלי בחדר שלהם. אז שתבינו לבד, עד כמה אנחנו צריכים להצטמצם כדי שנוכל לעשות מקום בבית. אז כמו שאמרתי, אני גר בשכונת התקווה. למי שלא יודע, התקווה היא שכונת עוני. "שכונת מצוקה" כמו שאחרים אומרים. לרוב, שמים אותנו כמקור לצחוק, אבל מי שבא מפה בוודאי יודע איך החיים פה באמת. אין כסף ובשביל לשרוד את היום אתה צריך לאכול פרוסת לחם אחת כדי שביום אחרי יישאר לך מה לאכול. אתה צריך לשתות מים מהברז (וגם זה בתקווה שעוד יש שם מים) כדי שאמא תחסוך בקניית השתייה. אתה צריך להתקלח בפחות מ-5 דק` כדי שיישארו לך מים חמים ולכל שאר בני המשפחה. אני תלמיד כיתה י"ב, שעדיין מנסה להמשיך ללמוד למרות הקשיים שבדבר. בבית-הספר שבו אני לומד, אין עניין של "מקובל" - "לא מקובל". שם אתה צריך להיות עם החברים שלך, כי אם אתה לבד הסיכויים שלך לשרוד שם הם קלושים. נשמע לכם קצת כמו בית-כלא? בצדק. זה לא כ"כ שונה משם. אז כמו כל אחד שמנסה לשרוד, גם לי יש את החבר`ה שאיתם אני מסתובב. יש ביניהם כאלה שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי עוד מילדות (מגיל 5) ויש שם כאלה שהכרתי בגיל מאוחר יותר כמו 13 ואני מסתדר איתם אך לא מתוך רצון. אני לא אגיד לכם שבחיים לא פרצתי לחנות, לא גנבתי משהו ולא איימתי על מישהו עם סכין. אני לא אגיד לכם גם שמעולם לא החזקתי אקדח ביד ושאבי מצא אותי, העיף לי סטירה. את כל הדברים האלו עשיתי ואני עדיין עושה, גם, שלא מרצון. אם היה הדבר הזה תלוי בי, הייתי עובר מהשכונה ולוקח איתי את כל המשפחה. שאלו אותי פעם אחת מה הייתי עושה אם הייתי מקבל מיליון דולר. התשובה הראשונה שלי הייתה לעבור משכונת התקווה. להוציא מפה את אבי, אמי, אחי ואחותי למקום טוב יותר. לתת לאבא שלי עבודה טובה כמו שבאמת מגיעה לו ולתת לאמא שלי עבודה שתאהב ולא תשנא. עם כל הקשיים, מעולם לא ניסיתי סמים. אני חושב שאני מספיק חכם כדי לדעת מה הדבר הזה גורם ועוד יש לי תוכניות לצאת מכאן מתישהו ואני לא מוכן שאצא פה מסומם, או שאשאר להירקב פה בתור אחד כזה. אם יש משהו אחד חשוב ביותר שלמדתי בכל 17 שנות חיי, זה שהמשפחה היא הדבר היחידי האמיתי בחיים. את המשפחה שלך לא תוכל לעולם להחליף, גם אם תרצה. אם לא תשמור עליה מאוחדת, היא תתפרק וכשאין לך משפחה, אין לך דבר. כסף, בריאות, אושר וכל הדברים האלו לא קיימים בלי משפחה. אם אין לך משפחה מה שווה ערכו של הכסף אם אין מי שיתמוך בך כלכלית גם שהמצב קשה. אם אין לך משפחה מה שווה בריאותך אם אין מי שיתמוך בך כשתחלה. אם אין לך משפחה מה שווה האושר, אם אין לך עם מי לחלוק אותו? את כל זאת למדתי מהוריי. שעל המשפחה תמיד יש לשמור וכך אני עושה. אני שומר על אחיי כמו על אוצר. אם מישהו אי פעם יתנכל להם לא תהיה לי בעיה לפגוע בו. אני לא אתן לאיש לפגוע במשפחה שלי כי היא הדבר היחידי שיש לי בעולם הזה. לא החברים ולא שום דבר אחר שמשנה, רק המשפחה. אם התגלגלה להם התהיה בראש, מה עושה עבריין למה שהוא, אז כמו שאמרתי, זה לא תמיד בגלל שהוא בא ממשפחה הרוסה. למרות שזה הסיפור שהרוב מכירים. שכל העבריינים למיניהם באים ממשפחות הרוסות. אז אני לא. אני לא באתי ממשפחה הרוסה. אני באתי מעיר גדולה שהשכונה שנמצאת בתוכה היא ההרוסה. מגיל קטן למדתי כבר שכדי להסתדר במקומות קשים אתה צריך ליצור לעצמך תדמית מסויימת של מישהו שלא מתקרבים אליו. גם אם תשחק אותה "ראש קטן" ותעלים עין מהדברים, הם לא ייעלמו. אם תנסה לתפוס מרחק מעושי הצרות, הם יתקרבו אלייך בכוונה. "אם אתה לא יכול להביס אותם, הצטרף אליהם." לפעמים ע"י כך שאתה מצטרף ל"אויבים", אתה יכול להביס אותם. אני אישית, לא מחפש את מי להביס. אני משחק במשחק הקטן שלהם כדי שאוכל לצאת מפה. אני לא אוהב להחזיק סכין בכיס ואני לא אוהב את שם המילה "אקדח". אני לא מאמין שבזכותם ניתן להגיע לאנשהו, אבל לפעמים, בלית ברירה ובחוסר רצון מוחלט, אני נאלץ להשתמש בהם. שהייתי בן 7, הגיע דוד שלי, אחיו של אבי לביקור בבית. דוד שלי הוא לא עבריין כמו שהוא מסומם עם בעיות נפשיות. בעיות הסמים התגלו להורים שלי באותו היום שהוא בא לבקר, כאשר נשאר איתי לבד והתחיל לגעת בי. מעבר לכך שנגע בי במקומות מסויימים והסביר לאחר מכן ש"רק ניסה ללמד אותי על גוף האדם", הוא גם הציע לי להשתמש לראשונה בסמים. הוא הוציא מהכיס שלו שקית עם אבקה לבנה בתוכה. במזל, אבי נכנס לבית לפני שהספקתי לקחת והעיף משם את אחיו. מאז אותו יום, הוא לא התקרב לאזור הבית שלנו בכלל. הייתי ילד תמים, שלא התייחס ברצינות למה שדוד שלי עשה ולכן זה לא הפריע לי להמשיך הלאה בחיים שלי. אני חושש אם זאת, שאם אבי לא היה נכנס, הייתי לוקח מהסמים והופך להיות מנוצל מינית ע"י האדם שאמור להיות חלק גדול במשפחתי. אז נכון, יש צדדים במשפחה שלא תמיד הם טובים, אפילו גרועים ומזיקים. אבל צריך להסתכל על הצד החיובי. יש לי אבא, יש לי אמא, יש לי אחים קטנים שאני אוהב ומגן עליהם, הם אוהבים אותי ואני אותם וזה מה שחשוב. לא היו מעטות הפעמים שבהם אבא שלי ואמא שלי עשו לי מה שנקרא "שיחות נפש" על הדברים שאני עושה. מספר פעמים הצטרפתי לחברים שלי בפריצות שנעשו בחנויות באזור. שעצרו אותי ונודע על כך להורים שלי, הם לא צעקו עליי כי ידעו שהדבר לא יפתור כלום, אבל הם עשו לי שיחות נפש. ככל שהלכתי וגדלתי כך הסברתי להם שאם אני עושה מה שאני עושה זה כי אין לי ברירה. אבי חלק עליי ואמר שתמיד יש ברירה. אבל זה לא נכון. לא תמיד יש ברירה. איזו ברירה יש לחולה סופני? אין לו. נכון, אני לא חולה סופני. אבל לקחתי את הדוגמא רק כדי להבהיר את העניין. אני עושה דברים לפעמים כי פשוט אין לי ברירה. אני לא יכול להגיד להם: "לא" כי אז אני אהיה בצרות. אמנם יש לי חברים שהם באמת טובים שעליהם אני סומך בעין אחת עצומה (אף פעם לא בשתי עיניים), שאני יודע שגם אם אומר להם "לא" הם לא ישנאו אותי. אבל אני לא סתם אומר בעין אחת עצומה. כי חברים שלי נוטים נורא ללכת לכיוון "הרוב". ואם "הרוב" הזה יחליט שהם צריכים להיות נגדי, רק מהפחד הם יילכו ויעשו זאת. אבל סתם ככה, אני יודע שאפשר לסמוך עליהם.
