עברו כבר 3 שנים

[רינת200]

עברו כבר 3 שנים

מאז הלידה שלך. נולדת מת ב 13 לספטמבר. אבל כבר מתת קודם בתוכי, אני לא יודעת מתי. ויש המון ימים אחרים שקשורים. יום הלידה המשואר הרפואי, אותו יום פלוס שבועים היום בו אני הימרתי שתיוולד. ימי הולדת של הבנות דודה שלך, שאתה היית אמור להיוולד באמצע בין שתיהן. תקופה ארוכה וקשה. אני עצבנית וכועסת על כולם. ואף אחד לא מבין, אף אחד לא זוכר, אפילו לא בעלי. מבחינתו הכל בסדר מאז שהסוכריה נולד. האמת שרוב הזמן דברים גם בסדר מבחינתי אבל בכל זאת קשה לי. ניסיתי להרחיק את הגדולים מהטראומה הזאת, אבל קשה לי שהם לא זוכרים. מבולבלת. עצוב לי שלא קברתי אותך אפילו שבזמנו אפילו לא ידעתי שיש לי אופציה. ואני באמת לא אחת שהולכת לקברים, אבל בכל זאת קשה לי עם המחשבה שזרקו . והחגים... זוכרת את החגים לפני שלוש שנים איך כולם הלכו מסביבי במעגלים, לא ממש הבינו, אולי אני הרחקתי, כי לא ידעתי מה אני רוצה. והיה לי כלכ ך עצוב. עכשיו יותר טוב, עכשיו כבר טוב.אבל לפעמים ארועי החגים זורקים אותי אחורה.... האם אתה חושב עלינו מצטער שלא הצטרפת למחשפחה שחיכתה לך? ואולי פשוט לא סמכת עלי שאוהב אותך מספיק? אני כל כך מתגעגעת אליך, ואוהבת אותך אחרי שהסברנו לגיא שאתה בשמים, הוא דאג שקר לך כי יש רוח בשמים, אני גם חושבת שאולי קר לך אולי אתה צריך חיבוק ונשיקה, מקווה שיש מישהו שדואג לך אוהבת אותך אמא

 

[נאשא]

יו רינת

הרסת אותי עכשיו עם ההודעה הזאת. העלת בה הרבה מאד שאלות קשות (כאלה שאולי לא העזתי אפילו לשאול את עצמי). אני לא יודעת מה להגיד, מה לענות... חוץ מעל שאלה אחת שאחרי שפגשתי בך גם פנים אל פנים אני יודעת בודאות לענות: את אדם מקסים ואמא נפלאה והוא רצה מאד להיות שלך כי הוא ידע את זה (את יודעת, הם מכירים אותנו מבפנים...). אוף, קשה, קשה. ואיך הצלחת להשאיר בבטן מעל שבוע?! טוב שפרקת. מחבקת בחוזקה.

 

[ל ג י]

טוב ששיתפת

וכנראה שאנו נמשיך לזכור ולחשוב עליהם הרבה אחרי שכולם מסביבנו כבר לא. בפרט אם אחר כך היו לידות טובות. אני מאמינה שאיפה שהוא נמצא לא קר לו והוא יודע שאמא אוהבת אותו והיתה שמחה לחבק, לנשק ולגדל אותו. שולחת גם לך

מנחם. ל ג י

 

[זברה כתומה 19]

זכרון, געגועים ואהבה

כמו רבות וטובות מאיתנו, גם אני חשבתי המון על כל הדברים שכתבת. אחרי ששרפתי מאות תאי מוח מרוב מחשבות, הגעתי לתובנות ש"יושבות לי טוב" ונותנות לי (סוג של) נחמה. היום הנושא של הקבורה לא מאד מעסיק אותי, אולי בגלל שאני חושבת שהקיום שלנו תלוי בזכרון של אחרים אותנו ולא באיזו נוכחות פיזית כזאת או אחרת. בלי קשר לאובדן, אני חושבת שאנחנו קיימים כל עוד מישהו חושב עלינו, זוכר, אוהב, דואג. ולכן במובן הזה גם אחרי המוות יש לנו קיום כל עוד אנחנו צרובים בזכרון של מישהו. והגיוני שהתינוק צרוב בזכרון שלך עמוק יותר מאשר בזכרון של בעלך, ובטח יותר מאשר בזיכרון של הילדים הגדולים. את זוכרת מבפנים, מהמקום שגידלת אותו בהיריון, ולהם קשה לזכור "רק מבחוץ". פעם הסברתי לבן הגדול שלי שכל פעם שאנחנו מכירים ואוהבים מישהו מתפנה בלב שלנו מקום שהוא רק של אותו האדם. ולכן, אם אותו אדם עוזב או נפטר אנחנו מרגישים כאב - כאב הגעגועים של המקום הריק שבלב שלנו שהיה שייך לו. ואת המקום אף אחד אחר לא יכול לתפוס, גם אם הוא שייך ל"אותה המשבצת" (גם הוא אח, ילד, בן זוג, חבר). והסוכרייה, גם אם הוא בא אחרי האובדן ובצילו, יש לו מקום משלו בתוך הלב שלך. הנחמה שהוא נותן לכם לא קשורה לזיכרון שלכם את התינוק שנפטר אלא לעובדה שסוכריות ממתיקות את צער החיים. ולגבי המשפט האחרון שלך, מהמקום המיוחד הזה בלב שלך ששייך לאותו התינוק אומנם את מתגעגעת וכואבת, אבל גם דואגת ואוהבת. ולכן אני בטוחה שלא קר לו, אלא חם ונעים. כי האהבה תמיד מחממת ואין כמו אהבה של אמא. ויש מי שדואג לו - את - באהבה ובזכרון שלך אליו. ותהיי בטוחה שכל פעם שאת חושבת עליו את שולחת לו חיבוק ונשיקה, גם אם לא במודע ולא חשוב איפה הוא נמצא. שולחת גם לך חיבוק ונשיקה, כי כולם צריכים. שנה נפלאה. .

 

[חוה76]

שלוש שנים.

המילים שלך היכו אותי בפשטות ובישירות שלהם. כואב לך כי את לא מפחדת לשאול את השאלות הקשות ביותר, מן הסתם אלה שאין לנו עליהן תשובות. אני אנסה לנחם אותך מן המקום שמנחם אותי מתוך ידיעה שאולי זה מקום שעבורך הוא זר, או סתם לא עושה כלום. בשבילי הוא מקום של רוגע. הילד שאבד לך לא היה רק ילד שלך שהלך. הוא היה נשמה ייחודית, מלאת יעוד וכוונה. מלאת תוכן ואישיות. משהו בדרך שלה להצטרפות אלינו "הנשמות הממומשות" השתבש והיא שבה למקור הראשון שלה. יהיה אשר יהיה. חשבי על החזרה שלה ליוצר שלה. זה שהגה כל פרט ופרט במרקם הייחודי שלה. זה שאהב את הנשמה הזו כל כך עד שהחליט לשלוח אותה לבית עוטף, אוהב ובטוח כמו שלכם. חשבי על הילד הקטן שאת היחידה בעולם שזכתה באמת להכיר, לא רק לדעת על קיומו הוירטואלי, כמישהו שנחסך ממנו גם הרבה כאב שכרוך בחיים האלה ועכשיו הוא מצטנף לו ליד יישות גדולה ושומרת. אני בטוחה שלא קר לו. אני בטוחה שהוא, בדיוק כמוך, מלא געגועים לאמא שהכיר ושמח בכל ליבו שאפילו לזמן קצר כל כך מידי, הוא זכה להיות חלק ממך. החיים שלכם יחד היו שלמים וטובים. הם רק היו הרבה יותר מידי קצרים ולא נתנו לכם את הזכות להיפרד. מקווה שלא הכאבתי ואני מנחמת אותך בכל ליבי ומאחלת לך חגים של שלווה והשלמה, גם אם כואבת כל כך.

 

[זברה כתומה 19]

מאמצת בשביל עצמי כל מילה

המילים שלך מתיישבות לי בדיוק על הרגשות שלא ידעתי לתמלל. אומנם ההודעה לא יועדה לי, אבל אני לוקחת את הדברים שכתבת בשבילי, בעיקר בגלל שמעבר לכאב אני אכן מוצאת בהם נחמה. שנה טובה ורכה.

 

[נייטי]

רינת יקרה

את באמת אמיצה. קוראת אותך וחושבת לעצמי כמה *טובה* אני במלאכת ההדחקה. סגרתי את כל השאלות הקשות האלה בארגז וקברתי עמוק. כבר הרבה זמן לא שאלתי את עצמי שום דבר, כבר הרבה זמן לא תהיתי בשאלה האם זה כאב או לאן זרקו (אפילו לא מסוגלת להוסיף את המילה "לו" או "אותו" - עד כדי כך אני בהדחקה). מעריכה את ההתמודדות שלך עם השאלות גם בחלוף הזמן, בעיקר בגלל שמהקצת שהכרתי אותך אני יכולה לנחש שהשאלות לא מפריעות לך לחיות את החיים היום, וזאת נראת לי מציאות כ"כ בריאה. יקרה, זוכרת איתך, שולחת איתך חיבוקים גדולים לכל מי שאולי קר לו וצריך חיבוק. נ.ב. גם אצלי, תקופת החגים, היא תקופה רגישה קצת אבל אני לא מעיזה להתמודד איתה פנים אל פנים.

 

[רינת200]

תודה

תודה לכולכן שקראתן והגבתן ולא הזדעזתן והשלכתן אותי לאיזה מוסד סגור, במיוחד תודה לנאשא שהיגיבה כמעט מידית אחרי שליחת ההודעה. ברמה מסוימת זה עצם הכתיבה הקלה עלי, והתגובות החמות עזרו לי, תודה. תודה שיש מקום כזה שאפשר להתיחס לכתוב כאלה הודעות ולדעת שמותר. שנה טובה

 

[עדיקים]

../images/Emo201.gif../images/Emo16.gif

 

[שלומית76]

../images/Emo201.gif

הדברים שנאמרו כאן כל כך משקפים את מה שאני מרגישה ויודעת כלפי ילדיי האבודים. אני רוצה רק להוסיף שאני מאמינה שלא רק את שומרת עליו ומחבקת אותו בעצם מחשבותייך עליו, אלא אף הוא שומר עליך מהמקום הכל כך מלא באהבה בו הוא נמצא. ולנצח נשמתו תהיה קשורה בנשמתך. שולחת חיבוקים וברכות לשנה טובה טובה.

 

[מעיין ברכה]

../images/Emo16.gif

 

[הגעתי כדי לנצח]

../images/Emo16.gif../images/Emo14.gif

 

[מיליתו]

רינת

כל כך קל להזדהות עם הדברים. אני בטוחה שגם האבא לא שכח. אולי אנשים קצת יותר רחוקים באמת שכחו, ומבחינתם היה "סתם" תהליך רפואי שקדם ללידת הסוכריה. אני מאמינה שהוא באמת איפה שהוא אמור להיות. היה לו תפקיד קצת בעולם הזה והוא מילא אותו. לגבי הקבורה - אני בטוחה שלא זרקו. תמיד קוברים (בחלקת נפלים), ואם זה ממש חשוב לך את יכולה לברר דרך חברא קדישא איפה בדיוק.