עבור קרן
קרן יקרה, כפי שודאי ראית בעצמך, ההודעה שלי זכתה לתגובות רבות. כאשר קראתי בהן כבר החלו להצטייר במוחי כל מיני רעיונות ל"איך להסביר להם למה התכוונתי כאשר כתבתי ש..." אבל אז, ראיתי את מה שאת כתבת וכל מה שתכננתי לכתוב נדחף לפינה שולית. הייתי רוצה לשתף אותך במכתב שכתבתי ליוצרי אתר "חופש": (נסי להתעלם בבקשה מכל מיני הערו אישיות שלא קשורות לעניין שלנו. הרעיון המרכזי של הטקסט הוא "אחדות") דפנה, אוהד, בועז, ניצן, שירה ודרור היקרים! טוב. ראשית כל: וידוי. ובכן, חשבתי הרבה זמן לפני שהחלטתי לכתוב לכם ובסופו של דבר אמרתי לעצמי שאתם ממילא לא תרצו להכיר אותי בחיים ולעולם לא תדעו מי אני ועל- כן הסיכוי שאני אלקה בפדיחה הנו קלוש. לאחר שעשיתי את הצעד הקריטי (כלומר, גמרתי בלבי לכתוב לכם) התחלתי לחשוב – מה אני יכולה לכתוב לכם? ולמרות שזה נראה לכם פשוט מאוד – דעו לכם שקשה לי מאוד לעשות את זה. בסופו של עניין החלטתי לספר לכם את האמת כפי שהיא ולהיות כנה לחלוטין. לפני שאתחיל אבקש סליחה מראש על שמילות המפתח שלי עד כה (ואולי גם מפה ואילך) היא – לכם, אתכם, אתם. ראשית כל אספר לכם סוד. אני לא רגילה להיפתח. למען האמת, אני נמצאת כרגע בתהליך היפתחות והמכתב אליכם עכשיו הוא השני במספר (לאחר שנים מרובות של גלישה ברשת והשתתפות בפורומים) בו אני חושפת רגשות (אם אתם רוצים לדעת, אז המכתב הראשון היה ליוצר וירוסים אלמוני ששלח לי וירוס למחשב והעלים את כל הזיכרון על הדיסק הקשיח שלי – ´זיכרון´ שנבנה בעמל רב ובאהבה רבה). בכל אופן, בדרך כלל כאשר אני מביעה דעה בעניין כלשהו אני מאוד עניינית ולא מרבה לציין דעה אישית. אתן לכם דוגמה. לפני רגעים מספר קראתי כתבה של נער (ואולי איש) נחמד בשם רונן שפרסם כתבה בה מפנים אצבע מאשימה לאנשים רבים. אחת מן הישויות (רציתי לומר אנשים, אך זה בלתי אפשרי) שעמדה לדין היתה אלוקים (בשפתכם) או לחלופין, מלך מלכי המלכים, אבא, מי שרק עליו אני יכולה לסמוך, הקדוש ברוך הוא, ´השם´ וכו´, בשפתי. בזמן רגיל, הייתי ככל הנראה מנסחת באופן מושלם, מורכב ומתוחכם מכתב המסביר מדוע מי שנפח בי נשמה (ומעניק לי אותה כל בוקר וכל שניה מחדש) לא אשם בשום אופן וצורה. הייתי מוסיפה הסברים מדעיים, שכליים, רגשיים ואמוניים ואולי גם מצרפת איזה מאמר, ובלבד שמי שעל ברכיו חונכתי כל חיי ומי שלמדתי לאהוב יותר מכל דבר אחר לא יצא נכלם מכל הסיפור. לא הייתי מגלה לו, לרונן, כמובן, שהדברים שהוא אמר בלא שמץ של זדון וכוונה להרע, פגעו בי מאוד. זה היה מידע חסוי שצריך להיעלם מעיניו. אז כפי שכבר ציינתי לעיל אני עושה ניסיונות להשתפר בעניין הזה והמכתב שלי אליכם הוא אחד משפני הניסיונות שלי. וידוי נוסף. אני לי חרדית. כפי שאולי חשבתם. אני מגיעה מן המגזר הדתי לאומי. גם זה סיפור די מורכב למען האמת ואינני רוצה להלאות אתכם בפרטים, אך כדי שהכנות תשרור בינינו אומר בקצרה כי נולדתי אל תוך בית ציוני דתי, חונכתי על ברכי אהבת ה´, העם והארץ, בשלב מסוים החלטתי שזה לא כל כך נראה לי כל הסיפור הזה ואז, לאט לאט אבל בטוח, גיליתי אותו מחדש (את מי שאמר והיה העולם). לקח לי המון זמן להחליט שזהו המשעול שבו אני רוצה לפסוע, אבל החלטתי. ועכשיו, אף אחד לא יוכל להזיזני ממקומי. זה היה רק בשביל שנכיר טוב יותר אחד את האחד (אתם מבינים ודאי מדוע אין אני יכולה לומר: אחד את השני). ועכשיו – למה שרציתי לומר. אינני מתכוונת להתחיל בשיגור אצבעות מאשימות כלפי מה שאתם עושים. נכון – אתם לא תוקפים את המגזר הספציפי שלי, אך אתם די מתנגדים חריפים לאחים שלי שאותם אני מעריכה, מכבדת ואוהבת מאוד. אם יבקשו ממני לחתום על כל סעיפי משנת אמונתם לא אוכל לעשות זאת (אף על פי שמרבית הסעיפים זהים לסעיפי משנתי) אבל – ברגע שמשמיצים אותם, זה עושה לי, איך לומר, צביטה בלב. אני מתקרבת לרעיון המרכזי אז עשו מאמץ אחרון להישאר אתי, בסדר? אנחנו נמצאים עכשיו במצב קשה. אני לא יודעת באיזו עמדה פוליטית אתם נמצאים (ועם זאת, שני הצדדים מסוגלים לתאר לעצמם מה כל אחד ישים בקלפי ביום הבחירות,הלא כן?) ואני לא באה לעסוק בפוליטיקה כי מצבנו התרחק מזמן מן המישור הפוליטי. יש כאלו שמנסים להרוג בנו בכל דרך אפשרית. יש מחבריי שכבר איבדו חייהם ובכל יום אני מבקשת שאף אח אחר שלי לא ילך (וכן, אני מדברת על כלל עם ישראל). כן, נכון, היינו כבר במצבים קשים יותר וודאי וודאי שנעבור גם את זה. אבל עכשיו – צריך להתרכז בהווה (תוך הסתכלות מתמדת על עבר) ולחשוב איך יוצאים מן התסבוכת הזו. רבותיי לימדוני שאחת הדרכים היא השגת אחדות. אחדות פשוטה. בלי כל סיבוך. פשוט לאהוב בכל נימי נפשך גם את מי שלא חושב כמוך. לא רגע, זה קשה מדי. נתפשר. לאהוב גם את מי שלא חושב כמוך. עדיין רחוק מהמציאות, אה? בסדר – לא נאהב. להבין את מי שלא חושב כמוך. בלתי אפשרי לחדור לתוך מוחו המעוות. בסדר!! לא נאהב בכל נימי נפשנו ולא נאהב בכלל! אפילו לא נעשה מאמץ להבין! אבל לפחות, בואו נקבל זה את זה. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. (לא. זו איננה תקלה טכנית). ואז, אולי אחרי שנפסיק לשנוא ולהשתמש בביטויים כמו: "השתלטות חרדית" ו"מה לעשות אם נולד גרעין חרדי בשכונה" נתחיל לקבל. ואז גם נבין. ואז, אז אולי גם נאהב אחד את השני בכל נימי נפשו. לומר לכם את האמת? אני כבר מתחילה להרגיש כיצד חיבה מסוימת מתחילה מתפתחת בתוכי כלפיכם. אתם יודעים כמה ניסיונות עשיתי על-מנת לגרשה מעליי? אבל היא לא מרפה, ולא עוזבת (טוב, זה כמעט בלתי אפשרי אחרי שאת משננת כל בוקר, צהרים וערב: "אחינו, כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום (פה מתכוונים לאלוקים. תראו כמה שמות יש לו!) ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלה ובזמן קריב" (זה בארמית. הפירוש לא הכי ברור לי אבל אני יודעת כי רוח הדברים היא: כמה שיותר בקרוב). אני אפרד ממכם בינתיים. רק תדעו שאתר חופש כבר נמצא אצלי במועדפים. וכן, אני ממתינה לתשובה מכם. גם תשובה בנוסח: "מסיתה, משתמטת (דרך אגב – אם לא ידעתם, במגזר הדתי לאומי אין מושג של לא לשרת בצבא), מיסיונרית, כופה את דתה – עזבי אותנו במנוחה!!!" אחרי הכול, כל תשובה, רעה ככל שתהיה, תספק לי ציון דרך בתהליך ההיפתחות שלי, ואז אוכל לענות על השאלה – להיפתח או לא להיפתח? זו השאלה!
קרן יקרה, כפי שודאי ראית בעצמך, ההודעה שלי זכתה לתגובות רבות. כאשר קראתי בהן כבר החלו להצטייר במוחי כל מיני רעיונות ל"איך להסביר להם למה התכוונתי כאשר כתבתי ש..." אבל אז, ראיתי את מה שאת כתבת וכל מה שתכננתי לכתוב נדחף לפינה שולית. הייתי רוצה לשתף אותך במכתב שכתבתי ליוצרי אתר "חופש": (נסי להתעלם בבקשה מכל מיני הערו אישיות שלא קשורות לעניין שלנו. הרעיון המרכזי של הטקסט הוא "אחדות") דפנה, אוהד, בועז, ניצן, שירה ודרור היקרים! טוב. ראשית כל: וידוי. ובכן, חשבתי הרבה זמן לפני שהחלטתי לכתוב לכם ובסופו של דבר אמרתי לעצמי שאתם ממילא לא תרצו להכיר אותי בחיים ולעולם לא תדעו מי אני ועל- כן הסיכוי שאני אלקה בפדיחה הנו קלוש. לאחר שעשיתי את הצעד הקריטי (כלומר, גמרתי בלבי לכתוב לכם) התחלתי לחשוב – מה אני יכולה לכתוב לכם? ולמרות שזה נראה לכם פשוט מאוד – דעו לכם שקשה לי מאוד לעשות את זה. בסופו של עניין החלטתי לספר לכם את האמת כפי שהיא ולהיות כנה לחלוטין. לפני שאתחיל אבקש סליחה מראש על שמילות המפתח שלי עד כה (ואולי גם מפה ואילך) היא – לכם, אתכם, אתם. ראשית כל אספר לכם סוד. אני לא רגילה להיפתח. למען האמת, אני נמצאת כרגע בתהליך היפתחות והמכתב אליכם עכשיו הוא השני במספר (לאחר שנים מרובות של גלישה ברשת והשתתפות בפורומים) בו אני חושפת רגשות (אם אתם רוצים לדעת, אז המכתב הראשון היה ליוצר וירוסים אלמוני ששלח לי וירוס למחשב והעלים את כל הזיכרון על הדיסק הקשיח שלי – ´זיכרון´ שנבנה בעמל רב ובאהבה רבה). בכל אופן, בדרך כלל כאשר אני מביעה דעה בעניין כלשהו אני מאוד עניינית ולא מרבה לציין דעה אישית. אתן לכם דוגמה. לפני רגעים מספר קראתי כתבה של נער (ואולי איש) נחמד בשם רונן שפרסם כתבה בה מפנים אצבע מאשימה לאנשים רבים. אחת מן הישויות (רציתי לומר אנשים, אך זה בלתי אפשרי) שעמדה לדין היתה אלוקים (בשפתכם) או לחלופין, מלך מלכי המלכים, אבא, מי שרק עליו אני יכולה לסמוך, הקדוש ברוך הוא, ´השם´ וכו´, בשפתי. בזמן רגיל, הייתי ככל הנראה מנסחת באופן מושלם, מורכב ומתוחכם מכתב המסביר מדוע מי שנפח בי נשמה (ומעניק לי אותה כל בוקר וכל שניה מחדש) לא אשם בשום אופן וצורה. הייתי מוסיפה הסברים מדעיים, שכליים, רגשיים ואמוניים ואולי גם מצרפת איזה מאמר, ובלבד שמי שעל ברכיו חונכתי כל חיי ומי שלמדתי לאהוב יותר מכל דבר אחר לא יצא נכלם מכל הסיפור. לא הייתי מגלה לו, לרונן, כמובן, שהדברים שהוא אמר בלא שמץ של זדון וכוונה להרע, פגעו בי מאוד. זה היה מידע חסוי שצריך להיעלם מעיניו. אז כפי שכבר ציינתי לעיל אני עושה ניסיונות להשתפר בעניין הזה והמכתב שלי אליכם הוא אחד משפני הניסיונות שלי. וידוי נוסף. אני לי חרדית. כפי שאולי חשבתם. אני מגיעה מן המגזר הדתי לאומי. גם זה סיפור די מורכב למען האמת ואינני רוצה להלאות אתכם בפרטים, אך כדי שהכנות תשרור בינינו אומר בקצרה כי נולדתי אל תוך בית ציוני דתי, חונכתי על ברכי אהבת ה´, העם והארץ, בשלב מסוים החלטתי שזה לא כל כך נראה לי כל הסיפור הזה ואז, לאט לאט אבל בטוח, גיליתי אותו מחדש (את מי שאמר והיה העולם). לקח לי המון זמן להחליט שזהו המשעול שבו אני רוצה לפסוע, אבל החלטתי. ועכשיו, אף אחד לא יוכל להזיזני ממקומי. זה היה רק בשביל שנכיר טוב יותר אחד את האחד (אתם מבינים ודאי מדוע אין אני יכולה לומר: אחד את השני). ועכשיו – למה שרציתי לומר. אינני מתכוונת להתחיל בשיגור אצבעות מאשימות כלפי מה שאתם עושים. נכון – אתם לא תוקפים את המגזר הספציפי שלי, אך אתם די מתנגדים חריפים לאחים שלי שאותם אני מעריכה, מכבדת ואוהבת מאוד. אם יבקשו ממני לחתום על כל סעיפי משנת אמונתם לא אוכל לעשות זאת (אף על פי שמרבית הסעיפים זהים לסעיפי משנתי) אבל – ברגע שמשמיצים אותם, זה עושה לי, איך לומר, צביטה בלב. אני מתקרבת לרעיון המרכזי אז עשו מאמץ אחרון להישאר אתי, בסדר? אנחנו נמצאים עכשיו במצב קשה. אני לא יודעת באיזו עמדה פוליטית אתם נמצאים (ועם זאת, שני הצדדים מסוגלים לתאר לעצמם מה כל אחד ישים בקלפי ביום הבחירות,הלא כן?) ואני לא באה לעסוק בפוליטיקה כי מצבנו התרחק מזמן מן המישור הפוליטי. יש כאלו שמנסים להרוג בנו בכל דרך אפשרית. יש מחבריי שכבר איבדו חייהם ובכל יום אני מבקשת שאף אח אחר שלי לא ילך (וכן, אני מדברת על כלל עם ישראל). כן, נכון, היינו כבר במצבים קשים יותר וודאי וודאי שנעבור גם את זה. אבל עכשיו – צריך להתרכז בהווה (תוך הסתכלות מתמדת על עבר) ולחשוב איך יוצאים מן התסבוכת הזו. רבותיי לימדוני שאחת הדרכים היא השגת אחדות. אחדות פשוטה. בלי כל סיבוך. פשוט לאהוב בכל נימי נפשך גם את מי שלא חושב כמוך. לא רגע, זה קשה מדי. נתפשר. לאהוב גם את מי שלא חושב כמוך. עדיין רחוק מהמציאות, אה? בסדר – לא נאהב. להבין את מי שלא חושב כמוך. בלתי אפשרי לחדור לתוך מוחו המעוות. בסדר!! לא נאהב בכל נימי נפשנו ולא נאהב בכלל! אפילו לא נעשה מאמץ להבין! אבל לפחות, בואו נקבל זה את זה. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. כי אנחנו אחים. (לא. זו איננה תקלה טכנית). ואז, אולי אחרי שנפסיק לשנוא ולהשתמש בביטויים כמו: "השתלטות חרדית" ו"מה לעשות אם נולד גרעין חרדי בשכונה" נתחיל לקבל. ואז גם נבין. ואז, אז אולי גם נאהב אחד את השני בכל נימי נפשו. לומר לכם את האמת? אני כבר מתחילה להרגיש כיצד חיבה מסוימת מתחילה מתפתחת בתוכי כלפיכם. אתם יודעים כמה ניסיונות עשיתי על-מנת לגרשה מעליי? אבל היא לא מרפה, ולא עוזבת (טוב, זה כמעט בלתי אפשרי אחרי שאת משננת כל בוקר, צהרים וערב: "אחינו, כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום (פה מתכוונים לאלוקים. תראו כמה שמות יש לו!) ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלה ובזמן קריב" (זה בארמית. הפירוש לא הכי ברור לי אבל אני יודעת כי רוח הדברים היא: כמה שיותר בקרוב). אני אפרד ממכם בינתיים. רק תדעו שאתר חופש כבר נמצא אצלי במועדפים. וכן, אני ממתינה לתשובה מכם. גם תשובה בנוסח: "מסיתה, משתמטת (דרך אגב – אם לא ידעתם, במגזר הדתי לאומי אין מושג של לא לשרת בצבא), מיסיונרית, כופה את דתה – עזבי אותנו במנוחה!!!" אחרי הכול, כל תשובה, רעה ככל שתהיה, תספק לי ציון דרך בתהליך ההיפתחות שלי, ואז אוכל לענות על השאלה – להיפתח או לא להיפתח? זו השאלה!
לא אוכל לקבלו ואכן ליבי צר על כך. *הרמב"ם על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" הלכות דעות פרק ו הלכה ג כתב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך" והוסיף בהגהות מיימניות אות א: "ודווקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה´ שנאת רע ואומר הלא משנאיך ה´ אשנא וגו´". רוצה לשאול, האם אני בעיניך אדם פחות באיזו צורה שהיא בגלל חוסר האמונה שלי בשם (אותו איני מזכיר מטעמי התחשבות), או לחילופין, האם את רואה עצמך נעלה יותר ממני בעקבות אמונה כזו או אחרת ? ואני מקווה שלא תביני את התגובה שלי כהתקפה זו אינה כוונתי אך אם במיקרה כך זה מתפרש אני מתנצל.