עבודה עם ילדים
אני חייבת את העצה שלכם. חייבת. אז ככה... אין לי אחים קטנים, אין לי אחיינים, ואפילו בבייביסיטר שאני עושה, אני תמיד סופרת את הזמן שיבואו, כי כל ההתעניינות והחיוכים שאני משקיעה עם הילדים (שרוצים לשחק איתי, להראות לי את הצעצועים שלהם) אני מרגישה שזה מזויף. אני מעט נבוכה מהם לפעמים, ומרגישה שאני לא מספיק נהנית איתם, או לא מספיק חמה. מוזר לי להיות עם ילדים קטנים. אז הלכתי לתפקיד משרדי. עכשיו אני מרגישה ריקנות. (שנה ראשונה). שאר הבנות אצלי בדירה, שרובן עובדות עם ילדים מפגרים/אוטיסטים, חוזרים עם סיפורים מפה עד להודעה חדשה "איזה חמודים הם! איזה מצחיקים הם!" והתגלגלויות מצחוק על הכיף שלהן עם הצוות, והעיניים שלהן נוצצות, ואני מקנאת, אבל מרגישה גם מטומטמת כי אני לא יודעת אם זה בשבילי... רוב הזמן אני בשירות במשרד, עם עוד בת שעובדת איתי. הצוות אחלה, ולפעמים יש לנו פרויקטים שאנחנו משתתפות בהן (כתיבה, בניית אתר האינטרנט של המרכז, פעילויות עם בני נוער פעם ב-), ובמושב שבו אני גרה (בשירות) יש לי פעמיים בשבוע התנדבות בספרייה, שזה הדבר היחיד שיהיה לי עם ילדים קטנים, שתדרוש גם הפעלה פעם בחודש (עם משחק, והכל) וזה דווקא נשמע לי קוסם. אני יודעת שזה תלוי בעצמי ובמה אני בעצמי רוצה, אבל כל כך קשה לי להחליט מה אני רוצה. אני מפחדת שאשתעמם בעבודה שבחרתי... מצד שני, לא רוצה לעזוב על התחלת השנה, בשביל עבודה שאולי לא תמצא חן בעיניי. בעיקר הקטע של העזיבה מפחיד... מה אם לא אמצא חברות במקום החדש? מה אם לא יהיה לי כיף במקום החדש ואני אשנא את עצמי על שעזבתי... ואולי בכלל כדאי לי לחכות? כל תגובה שהיא, אפילו סיפורים אישיים וסיפורים של בנות שגם להם הייתה דילמה בקטע של עבודה משרדית או עם ילדים, בבקשה עזרו לי. אני לא רוצה להיתקע בסופו של דבר בתחושה שהפסדתי נוראית את העבודה שרציתי.
אני חייבת את העצה שלכם. חייבת. אז ככה... אין לי אחים קטנים, אין לי אחיינים, ואפילו בבייביסיטר שאני עושה, אני תמיד סופרת את הזמן שיבואו, כי כל ההתעניינות והחיוכים שאני משקיעה עם הילדים (שרוצים לשחק איתי, להראות לי את הצעצועים שלהם) אני מרגישה שזה מזויף. אני מעט נבוכה מהם לפעמים, ומרגישה שאני לא מספיק נהנית איתם, או לא מספיק חמה. מוזר לי להיות עם ילדים קטנים. אז הלכתי לתפקיד משרדי. עכשיו אני מרגישה ריקנות. (שנה ראשונה). שאר הבנות אצלי בדירה, שרובן עובדות עם ילדים מפגרים/אוטיסטים, חוזרים עם סיפורים מפה עד להודעה חדשה "איזה חמודים הם! איזה מצחיקים הם!" והתגלגלויות מצחוק על הכיף שלהן עם הצוות, והעיניים שלהן נוצצות, ואני מקנאת, אבל מרגישה גם מטומטמת כי אני לא יודעת אם זה בשבילי... רוב הזמן אני בשירות במשרד, עם עוד בת שעובדת איתי. הצוות אחלה, ולפעמים יש לנו פרויקטים שאנחנו משתתפות בהן (כתיבה, בניית אתר האינטרנט של המרכז, פעילויות עם בני נוער פעם ב-), ובמושב שבו אני גרה (בשירות) יש לי פעמיים בשבוע התנדבות בספרייה, שזה הדבר היחיד שיהיה לי עם ילדים קטנים, שתדרוש גם הפעלה פעם בחודש (עם משחק, והכל) וזה דווקא נשמע לי קוסם. אני יודעת שזה תלוי בעצמי ובמה אני בעצמי רוצה, אבל כל כך קשה לי להחליט מה אני רוצה. אני מפחדת שאשתעמם בעבודה שבחרתי... מצד שני, לא רוצה לעזוב על התחלת השנה, בשביל עבודה שאולי לא תמצא חן בעיניי. בעיקר הקטע של העזיבה מפחיד... מה אם לא אמצא חברות במקום החדש? מה אם לא יהיה לי כיף במקום החדש ואני אשנא את עצמי על שעזבתי... ואולי בכלל כדאי לי לחכות? כל תגובה שהיא, אפילו סיפורים אישיים וסיפורים של בנות שגם להם הייתה דילמה בקטע של עבודה משרדית או עם ילדים, בבקשה עזרו לי. אני לא רוצה להיתקע בסופו של דבר בתחושה שהפסדתי נוראית את העבודה שרציתי.