עבודה בעיניים
האם באמת הסדרה "עבודה ערבית" היא "הקומדיה הכי משובחת, הכי מרירה וצינית, הכי מתוקה ברגעים האנושיים הקטנים שלה שיש על המסך העברי. " כפי שכותבת אריאנה מלמד?
ציפיתי לראות את העונה הנוכחית של הסדרה, כי באמת היא סיפקה רגעים קומיים ואמירות חברתיות שלא באות לידי ביטוי בתכניות אחרות. הבעיהיא שהתכנית נשארה כמו בעונה הראשונה - תסריט קריקטורי, משחק בינוני וחוסר עדינות.
קשה מאוד לעשות קומדיה, הדבר מצריך דמיון עשיר, יכולת אבחנה דקה, כתיבה משויפת ומחודדת, דיאלוגים מדויקים ומשחק מעולה.
נכון, חשוב שהכל יהיה מתובל בהומור, אבל הומור הוא לא הכל בקומדיה.
קומדיות טובות מצליחות למצוא את המינון הנכון בין הגזמה לבין אמינות; בין הטריוויאלי לבין החד-פעמי; בין הצחוק לבין הדמע.
מהבחינה הזאת מצער לגלות שהסדרה לא עלתה כיתה - היא נשארה עם אותו אופי תסריטי שבו כל סצינה מסתיימת בטריקת דלת או בהעפת נעל. הדמויות מוגזמות ולא מאפשרות הזדהות (חוץ מבושרה, אשתו של עמג'ד).
גם הנסיון להצמיד את הסדרה לאירועים אקטואליים (מחאת האוהלים) לא צולח, כי עד שהסדרה עולה לשידור האקטואליה משתנה.
הסיפור לא זורם, הסיטואציות צפויות וסטריאוטיפיות, והבעיה המרכזית - הדמות הראשית מוצגת כטמבל רודף כבוד וחסר חוט שדרה, באופן שלא מאפשר השעיית חוסר אמון ההכרחית לחווית הצפיה.
הכל מודבק במעין תסריט "זהו זה" שקופץ מסצינה לסצינה ללא הצדקה סיפורית אמיתית.
כתבתי במהירות וודאי יש עוד להוסיף, אך הרגשתי צורך לפרוק.
עוד עניין קטן אך מהותי: נראה לי שאם הסדרה היתה עוסקת ביהודים וכתובה בידי יהודי, היא לא היתה זוכה לאותן תשבחות והתפעלות (גזענות הפוכה?).
האם באמת הסדרה "עבודה ערבית" היא "הקומדיה הכי משובחת, הכי מרירה וצינית, הכי מתוקה ברגעים האנושיים הקטנים שלה שיש על המסך העברי. " כפי שכותבת אריאנה מלמד?
ציפיתי לראות את העונה הנוכחית של הסדרה, כי באמת היא סיפקה רגעים קומיים ואמירות חברתיות שלא באות לידי ביטוי בתכניות אחרות. הבעיהיא שהתכנית נשארה כמו בעונה הראשונה - תסריט קריקטורי, משחק בינוני וחוסר עדינות.
קשה מאוד לעשות קומדיה, הדבר מצריך דמיון עשיר, יכולת אבחנה דקה, כתיבה משויפת ומחודדת, דיאלוגים מדויקים ומשחק מעולה.
נכון, חשוב שהכל יהיה מתובל בהומור, אבל הומור הוא לא הכל בקומדיה.
קומדיות טובות מצליחות למצוא את המינון הנכון בין הגזמה לבין אמינות; בין הטריוויאלי לבין החד-פעמי; בין הצחוק לבין הדמע.
מהבחינה הזאת מצער לגלות שהסדרה לא עלתה כיתה - היא נשארה עם אותו אופי תסריטי שבו כל סצינה מסתיימת בטריקת דלת או בהעפת נעל. הדמויות מוגזמות ולא מאפשרות הזדהות (חוץ מבושרה, אשתו של עמג'ד).
גם הנסיון להצמיד את הסדרה לאירועים אקטואליים (מחאת האוהלים) לא צולח, כי עד שהסדרה עולה לשידור האקטואליה משתנה.
הסיפור לא זורם, הסיטואציות צפויות וסטריאוטיפיות, והבעיה המרכזית - הדמות הראשית מוצגת כטמבל רודף כבוד וחסר חוט שדרה, באופן שלא מאפשר השעיית חוסר אמון ההכרחית לחווית הצפיה.
הכל מודבק במעין תסריט "זהו זה" שקופץ מסצינה לסצינה ללא הצדקה סיפורית אמיתית.
כתבתי במהירות וודאי יש עוד להוסיף, אך הרגשתי צורך לפרוק.
עוד עניין קטן אך מהותי: נראה לי שאם הסדרה היתה עוסקת ביהודים וכתובה בידי יהודי, היא לא היתה זוכה לאותן תשבחות והתפעלות (גזענות הפוכה?).