עבד כי ימלוך

[דרייה]

המלאך יופיאל.......

ואוווו...מדהים איך אתה כל פעם מופיע ,``שם לנו על השולחן את מיטב התבשילים.... כל חיי מבקשת שקט..שלווה..והכל מתקשר לתהיות שהעלת פה היום.... האם פסטיבל הביא את המודעות? האם היא הייתה קיימת אי שם? האם צריך את ה``חוץ`` לראות את הפנים?...........אגו נאמר פה... ביום שזרקתי אותו לאי שם..התפנה מלא מקום לשקט...לשקט של עצמי..המוח לא מוטרד..יש רק ``בטן`` מקשיבה לה בכל רגע..חייה את חיי בקטנות..פשטות החיים,ואמא שלי אמרה לי תמיד(רק שלא הקשבתי...)ילדתי..החיים פשוטים יותר ממה שחושבת..אור לך....יופיאל המלאך.

 

[יופיאל]

הכל כל כך פשוט

הפסטיבל לא הביא את המודעות , היא כבר היתה שם. אולי רק הייתי צריך מישהו שיזכיר לי את זה. בזמן האחרון אני מתהלך בתחושה מוזרה , פתאום נמאס לי לקרוא ספרים (ואני בולע ספרים בדרך כלל) הכל נראה לי חוזר על עצמו , ממלא לי את הראש בעוד ועוד ועוד מידע , וכבר אין לי צורך במידע. למרות שיש עוד הרבה מה ללמוד , לפעמים אני מרגיש שאני יודע יותר מדי , ואולי צריך לשכוח את כל מה שאני יודע כדי לפנות מקום למשהו חדש. הרבה פעמים ``ידע`` מסויים שיש לנו על משהו מכניס אותנו לגבולות , מקבע לנו את המחשבה. זו הסיבה העיקרית שבגללה אני לא רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה. כי לא מלמדים שם לחשוב , מלמדים חומר , מלמדים שיטה ומקבעים את המחשבה לתוך מסגרת קבועה , שאחר כך קשה מאוד לפרוץ. לכן לפעמים אני צריך לשכוח את מה שלמדתי כדי לפתוח מחדש את האופקים. דברים משתנים כל הזמן , ואם אני נשאר עם אותו ידע ולא נותן לו להתפתח אני קמל , אני לא יכול להכניס דברים חדשים אל תוך הוויתי. בכלל , ככך שאני חושב יותר ומנתח יותר , כך לאגו שלי יש דרכים יותר מתוחכמות לעבוד עלי... אז המלחמה היא קשה , ואפילו בלתי אפשרית , במלחמה הMIND תמיד ינצח. אז מה עושים? לא נלחמים. נותנים לשכל להשאר עם כל הבעיות שלו , אני לא מתכוון להתרגש מכל בעיה שהשכל פתאום יביא לי , כי הוא יוצר אותם בעצמו ולפעמים קורה לי שאחרי שעה של התחבטות בעצמי אני פתאום אומר ,``דיי לחשוב`` ופשוט קם ועושה. נזכרתי גם במשל של אושו - באמצע הרחוב ראו אישה זקנה מחפשת משהו. שאלו אותה - מה את מחפשת? את המשקפיים שלי , הם נאבדו לי -ואיפה איבדת אותן? בבית. -אז למה את מחפשת אותם כאן בחוץ? כי כאן יש אור ואני יכולה לראות... הרבה יותר קל לחפש בחוץ , ולמרות שהכל נמצא בפנים אנחנו מחפשים הכל בחוץ , כי בחוץ יש אור , בפנים הכל מבולגן וחשוך , איך בכלל אפשר למצוא שם משהו... אני חושב שצריך להגיע להבנה שהכל נמצא בפנים , ואנחנו עושים זאת על דרך השלילה - מחפשים בחוץ ולא מוצאים , עד שמבינים שצריך לחפש בפנים... אולי צריך למצוא את מה שאנחנו לא רוצים כדי באמת לדעת מה אנחנו רוצים.. בסופו של דבר תמיד חוזרים לאותה נקודה , שיא הפשטות , הכל כבר כאן ואנחנו כבר מחוברים. השאלה היחידה שלי היא איך אני הופך את ההבנה הזאת להוויה? מין נקודת קסם מיסתורית שפתאום מופיעה? באור ואהבה , יופיאל המלאך

 

[דרייה]

מסכימה..לא עם כל מילה..יופיאל

ידע מוסיף וגורע..כמו בעוד תחומים של החיים ..שני צדדים...קיבעון ,ולא חשוב מאיפה בא,אוטם..סוגר...ספרים יש לי למכביר,יש ולא פותחת אףףףף ספר,העין רואה,אך לא קולטת...והשקט שוב מופיע..רק שקט...והמילים באות לבדן מתוך הספר הפרטי שלי.. מלאך יקר,לא מסכימה כי אור יש רק בחוץ,ובפנים חושך.לא!לא!פעם חשבתי לתומי כך..עד שהסתבר לי כי האור קיים אצלי..והוא ממלא כל חלקה טובה בי..הגוף מגיב לכל מחשבה..ויש תוצאה.. הכל פונקציה של זמן..זמן מרפא..זמן...ואולי על זו הפשטות שחושבת שאתה מכיר ממקומות אחרים...(הודו..וכיוצ)תבוא התובנה כי הכל פה אצלנו כל כך קרוב..רק לפקוח ת`עיניים ..ממש מתחת ל...

 

[יופיאל]

האור קיים בפנים

לא הבנת אותי , וליתר דיוק לא הסברתי את עצמי נכון.. התייחסתי אל המשל - הרבה יותר קל להסתכל על מה שיש בחוץ מאשר על מה שיש בפנים. לאנשים הרבה יותר קשה לראות דברים על עצמם , אך קל לראות את זה על אנשים אחרים. בגלל זה אנחנו צריכים מראות , שיראו לנו את כל מה שאנחנו לא רוצים לראות. מבחינת נקודת הראיה שלנו - נראה לנו שהכל הרבה יותר ברור בחוץ מאשר בפנים , זה כמו לחפש משהו בבוידם שלא נפתח כמה שנים טובות לעומת לחפש משהו בחדר מסודר. (אבל מה לעשות אם שמת דברים בבוידם וגם אותו את חייבת לסדר...?) באור ואהבה , יופיאל המלאך

 

[דרייה]

הסברת נכון..אבל.. H-)

אני ראיתי אחרת..רק על עצמי ראיתי....ויש שהראיה נעלמה,העיניים כבר לא ראו..וכך הגיע האור..ממני אלי...והאחרים כמו שאתה אומר...תמיד היו שם ועדין הם שם,רק שאני רואה אחרת... הבהרה...חחח לשפע של אור

 

[darma]

יופיאל, כמיהה, אשליה מה?

יופיאל היי לך, לצערי לא הגעתי לסגול. הסיפור שלך הזכיר לי מורה למדיטצית ויפאסאנה שהכרתי. כל כמיהתו בחיים היה לחזור למנזר שלו להיות נזיר כל חייו עד מותו של גופו, ואולי עם קצת מזל להגיע להארה עוד בחיים האלה. אבל אביו חלה והוא נאלץ להשאר בארץ ולחיות חיים ``רגילים``. בסופו של דבר הבין שזאת כמיהה ללכת להיות נזיר ואדם שקרוב להארה אין לו כמיהות, גם לא כמיהה להגיע להארה. גם זאת כמיהה והיא מרחיקה מההארה. מטרה/כמיהה הכל האגו מבקש. והכל אשליה אולי סיפור שסיפרנו לעצמינו שאם נגיע להארה יהיה משהו שונה. אולי יהיה טוב יותר נהיה יותר מאושרים. הכל אשליה. יופיאל הדרך היא חשובה יותר מהמטרה וגם היא אשליה. תודה לך דארמה.

 

[נרקיסית]

המממ...

אני חושבת שיש תהליך מעגלי (ספירלה. מכיוון ששום דבר לא חוזר על עצמו) או.קי, הגעת למצב אידיאלי. אתה מרגיש שלם ומאושר. ולא משנה היכן תהיה - אתה בכל מקום ובכל מצב..מאושר : ).. עובר כמה זמן ופתאום אתה מסתכל על החיים שלך ו.. אתה לא מרגיש מאושר בכלל ממה שאתה מגלה. זה בכלל לא איפה שהיית רוצה להיות.. ואז.. אתה בחיפוש מחודש אחר מי אתה, ומה המהוויים שלך ומה באמת אתה רוצה.. החיפוש אחר השאיפות החדשות.. אתה מתחיל לתהות שמע אתה חי באושר של שוטים. או שמע, אין דבר יותר גבוה מאושר שוטים זה..

 

[נרקיסית]

תודה לך דארמה

רק עכשיו קראתי את מה שכתבת. : )

 

[יופיאל]

אושר של שוטים הוא לא מקום גבוה

אושר של שוטים הוא חסר מודעות , הוא נמצא בתחילת הדרך בלבד. האושר האמיתי הוא אושר עם מודעות , כשאת רואה את הדברים כפי שהם באמת , את רואה מעבר לאשליה וככל שאת רואה יותר את יכולה להגיע גבוה יותר , ואין גבול לאושר שאת יכולה להכיל. לעומת זאת אושר של שוטים הוא משקפיים ורודות , הוא חסר כל הערכה , מודעות. והוא נשאר תמיד במקום , לא מתקדם לשום מקום. כי כדי להתקדם חייבים להוריד את המשקפיים הורודות ולהתמודד עם החיים , השלב הזה הוא קשה יותר , ובחצי הראשון המודעות עולה והאושר יורד , אבל בחצי השני של הדרך , המודעות ממשיכה לעלות וגם האושר עכשיו עולה. רק שהפעם , אין לך גבולות... כשאת רואה באמת מה יש לך , בעיניים פקוחות לרווחה ואת מעריכה את מה שהשגת ואת יכולה להמשיך ולגדול , את הרבה יותר מאושרת... באור ואהבה , יופיאל המלאך

 

[נרקיסית]

יופיאל : )

(רציתי לכתוב `תשובה נפלאה`, אבל `יופיאל` הרבה יותר מתאים לזה). אתה ממש תיארת את התהליך שעברתי. יש הבדל בין - לראות לבין - לדעת (לא רק אושר, גם עצבות וכאב)