סתם רוצה לחלוק
כמה חוויות מהשבוע האחרון, בו סידרנתי באחת מהצגות הילדים שעלו לכבוד חנוכה:
בקצה שורה עומד כסא גלגלים בו יושב ילד עם רמת מוגבלות גבוהה. אמא מודאגת: "סליחה, סדרן..." הסדרן א': "כן, אפשר לעזור?" אמא: "תשמע, הבן שלי... לא נעים לו לראות כיסא גלגלים כל ההצגה. אפשר אולי למצוא לכיסא גלגלים מקום אחר?"
על דלת האולם שלט גדול, בו כתוב - "אסור להכניס אוכל לאולם". אב וילדה בת 6 בערך קרבים לדלת האולם עם שקית במבה פתוחה. סדרנית: "סליחה, אסור להכניס אוכל לאולם". ילדה: "אה... אני יכולה לשים בתיק ולאכול אח"כ?" סדרנית: "כן, אין בעיה, רק בבקשה לא לאכול בתוך האולם." הילדה סוגרת את השקית ומכניסה לתיק. האב ובתו מתיישבים בשורתם, האבא לוקח את התיק של הילדה, מוציא את השקית ומעביר לבת. הילדה: "אבל אבא, אמרו שאסור." אבא: "זה בסדר. היא לא רואה." (היא כן ראתה).
כחלק מן המופע, יורדים במדרגות האולם שחקנים הלבושים כחיות. אמא ובת מדברות ביניהן בקול רם תוך כדי שהשחקנים עוברים לידן- בת: "אמא, גם אניה (בוקשטיין) היא חיה?" אם: "לא, מאמי, זה רק שחקנים לא טובים שנתנו להם להיות חיות."
שני אבות הלכו מכות כתוצאה מריב על מקומות ישיבה.
אב זועם אחר זרק עלי פח. והיו גם:
ילד חמוד שביקש לדעת למה יש טלוויזיות בצידי הבמה, ובעקבות כך זכה להקשיב בעיניים פעורות מסקרנות להרצאה של רבע שעה על מה זה אופרה.
ילדה מקסימה ששאלה כמה הצגות היו היום (5), אם עבדתי בכולם (כן), אם אכלתי ארוחת צהריים באמצע (לא), ואז הציעה לי את הסוכריה האחרונה שלה (אוכמניות).
בדיחות פנימיות של השחקנים שמצליחים להבחין בהן רק אם רואים את ההצגה 15 פעמים.
כמה חוויות מהשבוע האחרון, בו סידרנתי באחת מהצגות הילדים שעלו לכבוד חנוכה: