סתם משתף חוות דעת..

  • פותח הנושא ori 6
  • פורסם בתאריך

ori 6

New member
סתם משתף חוות דעת..

תמיד שבא לי לשתות איזו בירה בבית עם שיר טוב לנקות את הראש אני שם כמה שירים של פרל ג'אם (הקליפים המפורסמים מההופעה החיה בשנות ה-90) ופשוט שוכח מהכל לכמה דקות. בגלל סקרנות הצצתי לראות איך נראות הופעות שלהם היום. פתחתי את ההופעה המלאה מלולה פלוזה בריו לאחרונה, ואני חייב להגיד שהייתי בהלם. ברור שלא ציפיתי לראות את אותן אנרגיות משנות הזוהר הראשונות. ואני בעד שרוקרים יתבגרו יחד עם הגיל שלהם, אבל משהו היה שם כ"כ כבוי וכ"כ לא סוחף בעינני. אומרת, ממש ראיתי שהוא שר את black ו –alive שעובר לו בראש – "עוד פעם השיר המאוס הזה".
פשוט חבל שהרבה מאוד אמנים עם השנים פשוט מאבדים את הקרייבינג הזה לקהל ולתת show.
סתם משתף תחושה.
 

Zohar 01

New member
נושא מעניין

זה באמת עצוב אם זה ככה, אבל אני לא יודעת להגיד אם אותם אמנים שפתאום נראים כבויים בשלב מסויים זה כי באמת אבד להם המוג'ו או שזה רק נראה לפעמים ככה בגלל הגיל.
 

oren29at

New member
קשה להאשים אותם

מוזיקאים ותיקים (ופרל ג'אם, מסתבר, היא לגמרי "מוזיקאים ותיקים") מגיעים לנקודת זמן שבה הם נמצאים בין הפטיש לסדן: מצד אחד הם רוצים להמשיך ליצור, לעשות מוזיקה חדשה. זה היה הדלק שהניע אותם אי שם בנעוריהם, וזה הדלק שיניע אותם תמיד, כי בשביל מפגשים חברתיים לא צריך להביא גיטרות, אפשר להביא קלפים.

מצד שני, הקהל, בעיקר בהופעות, מצפה מהם להחיות את הריגוש הישן ההוא. הצופה הנלהב, מפוצץ מאדרנלין, רוצה לשחזר עוד פעם אחת את מה שהוא הרגיש כששמע לראשונה את "Alive" נניח.

העניין הוא שאדי ודר צריך להרגיש את אותו הריגוש שהיה לו כשהוא כתב את השיר. עשרים שנה אחרי- איך הוא יוכל לשחזר את זה? קשה עד בלתי אפשרי, מה עוד שהוא מאד רוצה לחלוק עם הקהל את הריגושים החדשים, אבל הקהל, כאמור...

לרצות את הקהל מצד אחד. להיות שלם עם עצמך מצד שני. צריך פה חתיכה גדולה מאד של העמדת פנים והונאה עצמית.

יש כאלה שהעמדת הפנים שלהם מצליחה, לרוב בעזרת ניתוח פנים. הנה דוגמה
 
למעלה