סתם לשתף...

[האניבי1]

סתם לשתף...

סתם לפרוק מהלב ...הלכתי לי עכשיו בערב עם הכלבה לטיול, ומרחוק אני רואה מתקרבות אלי אשה די מבוגרת ומישהי שנראית כמו אמא שלה, והיא תומכת בה מחזיקה אות הקשישה ביד. נצבט לי הלב והתמלאתי קנאה. תמיד שאי רואה זוג כזה של אשה מבוגרת ואמא שלה זה עושה לי כאב פיזי ממש, שהנה אשה מבוגרת זכתה שתהייה לה אמא ואני כבר מגיל 27 (תחילת המחלה של אמא) אין לי אותה. ברור לי שהכל יחסי בחיים וכמובן יחסית לבנות פה בפורום שאיבדו את אימותיהן בגיל 3 או 4 מצבי נהדר, אך בכל זאת כל פעם שאני רואה את זוג כזה זה מציף אותי בגעגועים. זורק אותי לחסר ולריק. עוד חודש יום ההולדת 35 שלי, מאז אמא שלי כבר לא מתפקדת אין אצלינו במפשחה ימי הולדת ולפעמים אפילו אבא שלי ואחותי שוכחים להתקשר ולהגיד מזל טוב, ולרוב עם אח שלי אני לא מדברת. השנה חמותי החליטה לעשות לי יום הולדת גדול ולהזמין את כל המשפחה שלי. ומצד אחד זה מקסים ומרגש ומצד שני שוב צביטה בלב שחמותי ולא משפחת האם שלי עושה לי יום הולדת. שאמא של בעלי במקום שאמא שלי מארגנת את הארוע הזה. עוד צביטה ועוד צביטה והלב שלי כבר מכווץ לגמרי... לילה טוב האניבי

 

[ענתי44]

האניבי ../images/Emo24.gif

לפני חצי שנה הלכתי בקניון אחרי שלוש נשים, אחת בערך כבת חמישים לימינה בחורה צעירה שהיא העתק צעיר שלה, בשנות העשרים פלוס, הן שילבו ידיים, בצידה השני של האישה היתה אישה מבוגרת וגם היא החזיקה יד עם האישה. אמא, סבתא ונכדה. שלוש דורות, הלכו לעשות יום כיף בקניון. וליבי נצבט כל כך. הצחוק שלהן צילצל לי באוזניים והתחלתי לבכות. גם אני רציתי שאחותי תלך ככה חבוקה מצד אחד באחייניתי ומצד שני באמא. אז פשוט בכיתי.בכיתי מקנאה עזה ששרפה את ליבי וגם מגעגוע לאמא שלי, איך שהיתה פעם. ועוד משהו אחר אבל מכאיב. השתתפתי בסדנת כתיבה אשתקד. שבסופו הוציאו חוברת ובה סיפורים של כולנו. אני, בעיצת מורתי הנערצת בחרתי, בסיפור מסויים, שעליו קיבלתי שבחים מקיר לקיר. ובו מונצחת אמא שלי, בזמנים הטובים. אומנם קצת הקצנתי אותה ואומנם היא לא היתה החלק העיקרי של הסיפור אבל הייתי גאה על הסיפור. היום התברר לי שאני, כנראה בשל טעות, לא נכללתי בחוברת. במשך שעה לא הפסקתי לבכות. אולי כי אני מצוננת, אולי מתקרב היום בחודש, אולי בגלל שמחרתיים אזכרה לאבא שלי אבל ללא ספק שכאב לי שלא אוכל להושיט לאמא את החוברת ולהראות לה שהבת שלה כתבה סיפור על המשפחה שלנו. ובינינו, אמא, גם אם תבין מה אני רוצה ממנה, ותהייה גאה בי, תשכח מזה בדיוק אחרי דקה. זה לא כמו שפעם, בשנה לאבא שלי כתבתי סיפור ילדים, על ילד שחוגג יום הולדת לאביו המת, והסיפור התפרסם, אמא שלי קנתה כמה עותקים והיתה כל כך גאה.האמא הזו לא נמצאת איתי, אמא שבה אני מטפלת לא תבין מה אני מקריאה לה.

 

[כנפיים לבנות]

../images/Emo201.gif גם לך...

 

[כנפיים לבנות]

יקרה...

קודם כל אין שום דבר יחסי בפורום הזה... זה שאת זכית לבלות עם אימך עד גיל 27 זה נהדר ועושה אותך ברת מזל, אבל ממש לא פחות או יותר קשה מלבנות אחרות שאיבדו את אימן בגיל צעיר או בנסיבות שונות... כל אחת ואחד מתמודד עם שלו ובדרכו שלו בחיים... אין מקום להשוואה כך שאין לך מה להרגיש אשמה או משהו כזה... את יכולה אולי להשתמש בזכרונות שיש לך מהשנים שחווית איתה לטובתך... אולי זה יכול להקל קצת להעלות חיוך כשזכרים ברגעים יפים שלכן ביחד.. בכל מקרה, אני מתארת לי כמה זה קשה לפעמים להיתקל באמהות והבנות שלהן... אני מרגישה את אותה הצביטה לפעמים כשאני רואה אמא ותינוקת..או כשיש שירים שמדברים על אמא (כמו היום למשל איך שהתקרבתי לעבודה שמעתי את השיר אמא הו אמא חבקיני חזק, ממש השורה הזו, מתנגן ממנה.. ישר עשיתי אחורה פנה עשיתי סיבוב קטן וחזרתי... לא מבינה מה הביאו את השיר לחנות בכלל... כבר יותר משבוע שיש לנו את הדיסק הזה וכל פעם אני רצה להעביר את השיר הזה...) מה גם שבמצבך זה נראה לי עוד יותר קשה.. כי עדיין את לא יכולה לגמרי להתמודד עם זה שהיא איננה, רק לקבל את המצב כפי שהוא... ואיך אפשר לקבל מצב כזה?? מתארת לי שזה כלל לא פשוט... איתך......

 

[סְקָאלִי]

לענין ההשוואה ...

נקודה מאוד חשובה. זה נכון שהשוואה עם אחרות נותנת לפעמים פרופורציה [בכל זאת, הספקת 27 שנים עם אמא ...] אבל - זה הרי לא מקטין את הכאב. כל אחד חי על הרצף שלו, וחווה את שמחותיו ואת כאביו באופן יחסי לעצמו.

 

[אשבל1]

היי האניבי

מאוד עצוב לקרוא משכתבת, אני חווה את הקינאה הזו המון.... שמחה בשבילך שיש לך חמה אוהבת שאת חשובה לה.. יום נעים