סתם לפרוק..

[sapirs19]

סתם לפרוק..

לפני יומיים חברה שלי שאלה אותי מה עם אמא שלך? לרגע עברה בי איזשהי הרגשה של הלם שהיא שואלת אותי את זה כי כבר חשבתי שכל השכבה שלי יודעת אך מסתבר שלא.. בלי הרבה פחד אמרתי וואו מה לא ידעת שאמא שלי נפטרה שהייתי בכיתה ח והיא אמרה מה וכל זה. אמרתי את זה ממש מהר ואמרת לה שטויות התגברתי(מצטערת שאמרתי את זה לה כי זה לא הכי נכון)אבל אני רוצה שידעו שאני חזקה שאני מחזיקה מעמד למרות הכול (לא רק המוות של אמא שלי). מצד אחד עברה בי איזה הקלה שסוף סוף אני אומרת את זה אך אני לא מרגישה שאני באמת אומרת את זה אני מרגישה שאני אומרת את זה סתם בלי משמעות כי באותו רגע שאמרתי אמא שלי נפטרה לא עבר בי כלום הייתי כמו גוש קרח לא היו בי רגשות באותו רגע וגם מצד שני אני ממש שמחה שכבר אין את הרחמים שהיו בעבר שמנסים להתחבר אלי בגלל שאין לי אמא ומנסים לנחם אותי אז הייתה לי הרגשה שוואלה מתחברים אלי מבלי לדעת כלום על החיים שלי ועל אמא שלי .....אני מניחה שאם אני הייתי החברה הייתי נוהגת אחרת כמובן אבל לפחות עברתי את זה כי זאת הפעם הראשונה שבאמת אמרתי את זה למישהו

 

[mykal]

טוב שבאת לפרוק,

'הפריקה' הזו מקלה, כי בעצם זו האופציה
לבטא את מה שאנחנו מרגישות, ועם מה אנחנו מתמודדות.

אני מבינה מאוד את אי הרצון 'לרחמים' מצד הסביבה,
ואת הרצון שיקבלו אותך על מי שאת.
מצד שני--כשלא משתפים, ולא אומרים למה מצפים, הסביבה לא בדיוק יודעת איך להגיב.
הרי בסוף כתבת " אני מניחה שאם אני הייתי החברה הייתי נוהגת אחרת ..."
אבל אין תאום ציפיות, אז לא יודעים איך נכון לנהוג. (החברות כלפי ענין החסר באם).

ועד משפט שצד את עיני " אני מרגישה שאני אומרת את זה סתם בלי משמעות כי באותו רגע
שאמרתי אמא שלי נפטרה לא עבר בי כלום הייתי כמו גוש קרח לא היו בי רגשות...."
היו בך הרבה רגשות, עובדה שזה גרם לך לצורך ל'פרוק' אבל לחברה סיפרת עובדה.
אולי אם תספרי עובדה, (ככל שהיא כואבת), בלי הכאב הנילוה (והוא שם ללא ספק)
וגם לא כדי להוכיח חוזק, (מותר להיות חלשים, זו לא שמתך ולא בושה)
תוכלי למצוא ראשית את האיזון, של תגובת הסובבים, ושנית את שלך--זו שלא פוחדת לומר,
כן אני יתומה בלי אמא, אבל מתמודדת.
מאחלת לך הרבה טוב, והתמודדות קלה. ואני בטוחה שהחברות/ים אוהבים אותך באמת על מי שאת,
חביבה, בוגרת, נבונה--ומתמודדת עם הקושי באובדן.

 

[אשבל1]

היי מקסימה

אני חושבת שהיו בך באותו הרגע רגשות, אך מנגנון הגנה שהצבת שומר עלייך להיות "חזקה" ברגעים אלו בהם החלטת שאת לא "נשברת", לא מביעה רגש, לא בוכה, והנה את מוצאת מקומות אחרים לפרוק ולשתף וזה מעולה וחשוב מאוד.

איך עוברת עלייך תקופת הבחינות?

 

[עדיה222]

SAPIRS19 תודה על מה שכתבת

תודה שכתבת על הרגע החשוב הזה שבו הוצאת מפיך את המילים, את העובדה, שאמך נפטרה. תודה ששיתפת במחשבות שלך על הרגשות שלך באותו רגע. אני מכירה היטב את החשיבה על איך אני מדברת על מות אמי, המחשבה על מה אני מרגישה כשאני מדברת על מותה. ואני רוצה להוסיף את החווייה שלי, שהרגש משתנה לפי האדם שמדברים איתו. לפעמים כשאני מזכירה את מות אמי אני בוכה מיד, בצורה אוטומטית. ולפעמים - בכלל לא. תלוי בנמען של דבריי.
את גם כותבת שהיתה לך הרגשה שאת "מתקדמת" - שאת שוב אינך מוטרדת מהיחס הלא מהותי, לא ענייני אליך. כאילו מתייחסים רק לכותרת של חייך, רק לכותרת שתלויה מעל לראשך.