סתם בלי קשר

סתם בלי קשר

שמעתם פעם איך רוטשילד מת?אגדה או אמת, שמעתי היום שיחה בין שניים ואחד סיפר את הסיפור.נזכרת בפעם הראשונה ששמעתי אותו, גם אז בשיחה שלא יועדה אלי אבל קשור אלי. המחנכת בכיתה ג ניסתה להרגיע קבוצה שניגשה אליה בהפסקה להתלונן שאני סנובית ולא עוזרת ולא לומדת עם אחרים. היא התכוונה לעודד אותם שמי שלא משתף אחרים עלול להשאר לבד. למות לבד. זוכרת רק שלא ידעתי מה לעשות עם מה ששמעתי. שהיה נראה לי כזה מנותק מאיך שהרגשתי באמת, לא שווה ולא חשובה לאף אחד, שהתעלמתי והמשכתי.היום נזכרתי.
 
נורא. זיכרון ילדות כזה זה נורא.


 

TinaBa

New member
רוצה לספר עוד?

מה את זוכרת שהיה אז? חוץ מזה שזה לא התאים ושהתנתקת. זוכרת מה אמרת לעצמך באותם רגעים?
ומה היום זה מעלה בך?
&nbsp

&nbsp
[וזה הכי עם קשר בעיני]
 
היום בעיקר

שוב מבינה כמה הייתי מנותקת
במקרה הזה
ובכל החיים
אם הייתי מתייחסת למה שבאמת קורה
למה שנאמר לי
לאיך שהחיים שלי נראים
אולי הייתי מתפרקת
או רק מאפשרת למישהו לראות.
&nbsp
וכמה לא ממש מצליחה להפסיק את הניתוק הזה
 

levshavur

New member
לא להתפרק...

פנס שלום,
אני חושבת שלאורך השנים אכן הניתוק היה סוג של מנון הגנה - להגן על השלמות הנפשית שלך. מצד שני ישנם מצבים שבהם 'מנגנון ההגנה' הזה הופך להיות למכשול בחיים ומעכב אותנו מלהתקדם...
אז אולי זה משהו שאת יכולה לראות עם עצמך, האם את בשלב שאת יכולה להרפות, ולתת לעצמך להביט אל תוך הכאב, גם אם זה מאוד מאוד קשה?...או שאת מרגישה שאת עדיין צריכה את המנגנון הזה?
את לא חייבת לשתף פה, זה רק משהו לראות עם עצמך...
אני מקווה בשבילך שתצליחי להתמודד עם כול הקושי שאת סוחבת עלייך...
חיבוק...
לבשה.
 

TinaBa

New member
מאוד מכירה

את הניתוק הזה ואת איך שהוא מרגיש.
ומכירה גם את התחושה שבלעדיו הכל היה קורס.
&nbsp
ואני רוצה לשאול אותך-
אם הוא כל כך שומר עליך,
למה להפסיק אותו?
&nbsp
&nbsp
חיבוק גדול

(קוראת אותך כל הזמן, גם אם לא מגיבה מיד)
 
קודם כל אני לא מפסיקה...

:)
אבל בהרבה מצבים מרגישה לא לגמרי חיה.
ואז מרגישה מאד בחוץ ובא לי למות לגמרי.
&nbsp
ובגדול, מוות זה דבר שלא מפסיק לעלות לי במחשבה. (לא מעשי)
 
יותר מדי

אמא של ילדים שטיפלתי בהם המון זמן נפטרה.
אחרי שנים שהם ניסו לגדול בבית חולה,
הם יתומים.
אני כבר לא שם (וקצת מאשימה את עצמי על זה שלא נשארתי איתם. שעזבתי)
כל כך הייתי רוצה להקל עליהם עכשו.
הצער שלי עליהם הוא פשוט עצום ואני לא מצליחה להרגיש את זה בלי לקרוס.
 

levshavur

New member
כאב...

פנס שלום,
הכאב שלך הוא כול כך אנושי ומובן...
לדעתי זה חבל להאשים את עצמך, כי את לא יכולה להיות אתם ולהגן עליהם כול הזמן, זה היה יכול להיות סוג של אידאל, אבל יש לך גם את מסלול החיים שלך...
אני מאוד מכירה את תחושת האשמה הזאת, כי הרגשתי ככה כשעזבתי את הבית לטובת המעונות של האוניברסיטה (בגיל סביבות ה 20) והרגשתי שאני מפקירה את אימא ז"ל ואת אחי בידיים הרעות של אבא...
אז התחושה הזאת של 'הנה יכולתי להיות שם בשבילם, והנה אני לא' קיימת...אבל אולי את עדיין בכול זאת יכולה לעשות משהו...מה עם לדבר אתם בטלפון ? או לכתוב להם מכתב? או למצוא דרך כלשהי בכול זאת להיות אתם בקשר?...ברור שזה לא אותו הדבר כמו נוכחות פיזית לידם, אבל זה בכול זאת משהו...
אולי הדרך להרגיש בלי לקרוס זה לבטא את הכאב שלך, מילולית או בכתב או באמנות, מה דעתך? הרי קריסה מתרחשת דווקא כש'שומרים בבטן'...אז אולי שווה לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר, והבטוחה ביותר עבורך לשחרר את זה...
לבשה.
 
מסתכנת וגם ט אולי

יודעת שמסתכנת בחשיפה. שיהיה.כבר המון זמן שאף אחד מהמשפחה לא מדבר איתי כשהבינו שאני חא ממש הולכת בכיוון שלהם. כשהם רדפו והציקו לא היה כיף אבל גם לא ממש נחמד לראות שמלרדוף עברו למחוק אותי לגמרי.היום פגשתי את דודה שלי. ואיפה? יוצאת מהחדר של הדיאטנית. היא לא ענתה לי כשאמרתי שלום. לא יכלה להסתכל בקושי. כי איך אני נראית...אז כן כל המשפחה עם נטיה להשמנה וזה היה סביר שאפגוש במישהו כשהם באותה קופת חולים ובאותה עיר. ובכל זאת מרגישה נורא.אמרתי לדיאטנית מי היא. וחשבתי שיש מצב שהיא מכירה עוד מהמשפחה שלי ותקשר אחרי שאמרתי. אני מאמינה שהיא לא תדבר ועדיין מרגישה נורא.
 

someone343

New member
מבינה

את הקושי שחווית היום בעקבות הפגישה הזו וההרגשה הרעה שהעלתה..
עם מעט מילים אבל חיבוק גדול
 

Lital 172

New member
מתוקה

קוראת כל הודעה שלך.. את נוגעת לליבי.. רואים בכל מילה כמה שאת הכי רוצה שיראו אותך ולהפסיק להיות בלתי נראית.. וכמה שקשה לעשות את הניתוק הזה. עוד לא מאוחר... מגיע לך שישימו לב ושמישהו יהיה שם בשבילך.. מה שאת מתמודדת מולו לא פשוט בכלל. אל תכעסי על עצמך שלא נשארת שם.. בכל זאת בית חולה והמצוקה של הילדים.. זה לא דבר פשוט לראות ולהיות בתוך זה.. והיית להם עוגן גדול ויד מכוונת שאמא לא יכלה להיות.. אני בטוחה שעזרת להם מאוד.. זה מצב מרסק שקורה אסון כזה ואין לי ספק שהיית קרן אור בבית.. שולחת לך חיבוק גדול ... אם זה משנה אני כן רואה אותך ואכפת לי... ומקווה שיבואו ימים יותר רגועים ונעימים...
 
לא

זה סתם
לא הגיוני ולא ברור
ולא באמת מלחיץ כי לא מתכננת לעשות משהו
והכי מצליחה לתפקד לעומת כל מה שזוכרת אי פעם.
אבל
אני לא
לא באמת במקום טוב
אולי כן קצת מלחיץ
&nbsp
כמה הייתי רוצה למות
והכל בסדר
אפילו מעולה
&nbsp
(ובדיוק עכשו די מאוכזבת מהמטפלים
שמנסים להגיד כמה חשוב לי הקשר איתם
לא מרגישה קשר.)
 

levshavur

New member
פנס

שלום לך,
יש לי הרגשה שאת די מודעת למה שקורה אתך...
האם את משתפת את המטפלים ברגשות שכתבת כאן? האם הם מודעים לתהליך שקורה לך?...
אולי גם, בהקשר של הקשר עם המטפלים, אולי יש בהדל בין איך שאת מרגישה 'מבפנים' עם עצמך, לבין מה שאת משדרת כלפי חוץ (או איך שהם בכול אופן מפרשים את זה...) מה דעתך?
לבשה.
 
-

יושבת
ורואה אותה מסתכלת
היא לא שואלת
שותקת גם
רואה שמשהו לא בסדר
אבל אני שותקת.
&nbsp
מישהי מפעם רואה אותי
ושואלת וקצת מדברות
בא לי פשוט להגיד
ואני רק אומרת כמה הכל בסדר
ואיך אני עובדת ונהנית
והכל מושלם.
&nbsp
כולם נשארו עם שאלות שלא שאלו
ושלא עניתי אפילו שראיתי
ונשארתי עם צרחות שלא צרחתי
ודמעות שלא ירדו.
&nbsp
מחר צריכה להיות יותר בסדר.
 

levshavur

New member
מרגש...

פנס שלום,
מאוד ריגש אותי מה שכתבת!!!...זה כול כך מלא רגש ומבטא...
אני מאוד מתחברת אל המילים שלך.
תודה ששיתפת...
לבשה.
 
אם את בוחרת להגיב לעצמך בשרשור שכבר לא קופץ

כנראה אף אחד לא יקרא, וחבל. תפתחי שרשור חדש.
אני קוראת. ואוהבת.
 
למעלה