סתם אדם אבוד!
השורות הבאות נכתבות מתוך ייאוש ועייפות נפשית וללא יכולת לראות את התקווה והאור שבקצה. אינני יודע מה לכתוב. הכל חסום אצלי. אין לי שום יכולת להתבטא ושום השראה ליצור משהו. אני מרגיש שהימים עוברים ואיתם הכאב שלעולם לא ירפה. אינני חושב שתבינו על מה אני מדבר. אינני חושב שתבינו מי אני ומה נמצא בתוכי. אבל למרות הכל אני צריך איזשהו פורקן לפרוק ולו ללילה אחד בלבד בתוך מעגל חיינו הארוך. הימים עוברים. אני הולך ברחובות מסתכל על האנשים. הולך ללימודים ומנסה למצוא מישהו. מישהו אחד בלבד שאולי אולי אולי קצת שונה מכולם. מישהו אחד בלבד שאולי לא נמצא בסחף הזה של כולם. מישהו שאולי אמצא בו את העומק. מישהו שאולי איכשהו יבין לליבי. אינני מסוגל. אינני מוצא. אני מנסה למצוא אנשים במקום בו אני לומד. אבל כולם גורמים לי רק להתרחק מהם. כולם נראים לי אנשים כל כך רדודים. אנשים הגורמים לי רק יותר דיכאון. אנשים החיים כמו רובוטים. אינם מצליחים למצות קצת יותר מהחיים. אינם מצליחים לראות קצת מעבר. להבין שישנו כח גדול מעל לטבע האנושי. להבין שעלינו רק לאהוב ולאהוב. להפסיק עם כל הסלנג הישראלי המגעיל הזה. לשאוף להרמוניה. אני תוהה האם אמצא יום אחד מישהי שאתאהב בה. מישהי שתיגע בנישמתי. מישהי שאתסכל לה בעיניים ואדע כי היא מבינה אותי. כי היא יודעת מי אני. אבל ככל שעוברים הימים ואיתם השנים החלומות דועכים ונגמרים. יש תקווה? אין לי ברירה חוץ מלהאמין ולקוות. בסופו של דבר כולנו מגיעים אל המוות. השאלה היא רק מי חי באמת. אני האבוד
השורות הבאות נכתבות מתוך ייאוש ועייפות נפשית וללא יכולת לראות את התקווה והאור שבקצה. אינני יודע מה לכתוב. הכל חסום אצלי. אין לי שום יכולת להתבטא ושום השראה ליצור משהו. אני מרגיש שהימים עוברים ואיתם הכאב שלעולם לא ירפה. אינני חושב שתבינו על מה אני מדבר. אינני חושב שתבינו מי אני ומה נמצא בתוכי. אבל למרות הכל אני צריך איזשהו פורקן לפרוק ולו ללילה אחד בלבד בתוך מעגל חיינו הארוך. הימים עוברים. אני הולך ברחובות מסתכל על האנשים. הולך ללימודים ומנסה למצוא מישהו. מישהו אחד בלבד שאולי אולי אולי קצת שונה מכולם. מישהו אחד בלבד שאולי לא נמצא בסחף הזה של כולם. מישהו שאולי אמצא בו את העומק. מישהו שאולי איכשהו יבין לליבי. אינני מסוגל. אינני מוצא. אני מנסה למצוא אנשים במקום בו אני לומד. אבל כולם גורמים לי רק להתרחק מהם. כולם נראים לי אנשים כל כך רדודים. אנשים הגורמים לי רק יותר דיכאון. אנשים החיים כמו רובוטים. אינם מצליחים למצות קצת יותר מהחיים. אינם מצליחים לראות קצת מעבר. להבין שישנו כח גדול מעל לטבע האנושי. להבין שעלינו רק לאהוב ולאהוב. להפסיק עם כל הסלנג הישראלי המגעיל הזה. לשאוף להרמוניה. אני תוהה האם אמצא יום אחד מישהי שאתאהב בה. מישהי שתיגע בנישמתי. מישהי שאתסכל לה בעיניים ואדע כי היא מבינה אותי. כי היא יודעת מי אני. אבל ככל שעוברים הימים ואיתם השנים החלומות דועכים ונגמרים. יש תקווה? אין לי ברירה חוץ מלהאמין ולקוות. בסופו של דבר כולנו מגיעים אל המוות. השאלה היא רק מי חי באמת. אני האבוד
