סתיו, וימים נוראים

[tzvika321]

סתיו, וימים נוראים

היה כבר שרשור ספטמבר, והנה הגענו לסתיו, ערב יום הכיפורים.
העיתונים יימלאו בכתבות על 40 שנה למלחמת יוה"כ
יש שיילכו לבית הכנסת,
יש שיראו טלויזיה,
יש שיקראו ספר,
ויש שישמעו מוזיקה, ככה בשקט, לא להפריע לשכנים.

על גולה מתערבבת בארץ אבות, על ישן וחדש, על חוסר היכולת לחמוק מתחושה של יום כיפורים, שר אריק איינשטין את המילים של חלפי.
סתיו יהודי, מאלבום מופלא של שת"פ עם רכטר. כולל גם את עטור מצחך, תוכי יוסי, על חלוני יונה ועוד לחנים שהתיישבו על שירי חלפי בצורה מושלמת.

 

[oren29at]

מוזיקה בשקט- חתיכת נוסטלגיה

ההווה הוא אופניים בפארק ושלושה ילדים קולניים למדי.

כשהייתי יותר צעיר והרבה פחות הורה, יום כיפור היה מוקדש להאזנה לאלבום כלשהו שנקנה לכבוד היום הזה. "משירי אברהם חלפי" של אינשטיין היה אחד מהאלבומים האלה, אבל שנה לפניו זכה בכבוד מר טום וויטס, והאלבום שיצא לו ב 1987- Frank's Wild Years.

עבורי זאת היתה ההיכרות הראשונה עם וויטס, בעידודו הנמרץ והאינטנסיבי של האדמו"ר קוטנר. בהתחלה היה הלם, בעקבותיו התעקשות, ולבסוף הארה. שנים לא שמעתי את האלבום הזה אמנם, אבל אני בטוח שעם הצליל הראשון אני אוכל לשרוק אותו ללא כל טעות עד סופו.

היחס של הקהל הישראלי למוזיקה של וויטס עבר מהפך בנקודה מסוימת: כשקוטנר פרש עליו את חסותו, מקובל היה להניח שהחלק הראשון של הקריירה שלו הוא הפחות מעניין, וכל מה שהוא עשה מ SwordFishTrombones (1983) והלאה הוא הדבר האמיתי. עם השנים נדמה לי שהעשיה הפרועה וההרפתקנית שלו משנות השמונים/תחילת התשעים נדחקה לאחור לטובת החלק הראשון של הקריירה, שנתפס כמחמם לב, פשוט, ויותר אפקטיבי מבחינה מוזיקלית.

אין לי מספיק וויטס בוורידים כדי לקבוע מה נכון, אם בכלל, אבל הגיע הזמן להשיב לריצת שנות השמונים של וויטס את כבודה. הנה "Cold, Cold Ground" המאד, מאד יפה:

http://youtu.be/JmrGImjmUZk

 

[noosh]

בדיוק היום הקשבתי ל-Rain Dogs

זה היה נראה לי הולם בהתחשב בגשם ששטף את דאונטאון מנהטן בסביבות אחה"צ ותפס אותי בלי מטריה. אם להירטב עד לשד עצמותיי, אז עם Union Square באוזניות וכמעט מתחת לרגליים.

האמת שאני מכירה את וייטס טוב רק עד סוף שנות ה-80, את ה-90 עוד נשאר לי לגלות (מכירה מעט אבל לא טוב), אבל בנוגע לשמונים הפרועות של פרנק מול השבעים הפסנתריות של מרת'ה, אני לא חושבת שיש בכלל טעם להכריע. הוא, באייטיז, היה מתכחש לשלב המתרפק של תחילת הקריירה וטוען שהוא היה סתמי. אני טוען שהוא נפלא, שזו התמימות הבוסרית של לגלות משהו שאתה אוהב ולהתחיל לעבוד איתו, להניח את החומר בכף היד ולהתחיל ללוש ולראות מה ייצא. וייטס הוא דוגמה מופלאה לכך כי אם יש מישהו או משהו שהוא נשאר נאמן לו במשך כל השנים האלו, זה לעצמו, והיצירה שלו משקפת את זה, היא לא משקרת אף פעם ולא משנה מה הוא סיפר לעיתונאים שראיינו אותו במשך כל השנים הללו (או מה הוא סיפר לעצמו). הוא אחד היוצרים הכי כנים שיצא לי להיתקל בהם (ועל כן גם לשקוע), והוא יכול עד מחר להסתיר את הביוגרפיה שלו אבל הוא-הוא זולג מתוך הרמקולים או הקלידים ושומדבר לא יכול לעצור את השטף. ולכן, לא משנה מה הוא יוצר, הוא תמיד שם. ולכן הוא תמיד שם איתי, ובשבילי (הו האגוצנטריות), בין אם בין המדרכות שבולעות את אורות הניאון הצבעוניים ומחזירות אותם אליי במראה שמתנפצת למיליוני אדוות עם עשרות הצעדים הנמהרים של העוברים והשבים, בין אם בבית כשהגשם נופל בבת אחת ומשאיר אותי לבד עם כוסות היין הריקות והאנשים שמצאו מחסה במקום אחר, או בין אם בעיר זרה וחדשה שאני צריכה ללמוד ועוד אין לי את הביטחון לצעדים הקטנים והקפיצות הגדולות. והמוזיקה מתאימה את עצמה ובין כל הרעשים והלחשושים והצעקות והקולות הזרים שמתערבבים יחד באוזניים, אפשר למצוא את המלודיה שזורה, את הכנות האינסופית שלוקחת אותך ומלווה אותך הלאה. אתה יכול לבחור אם בדמות קלידים רכים או מקצבים זריזים או מגהפונים. אבל בכל מקרה תקבל אותו, פשוט ונקי. ומשום כך הוא אחד הבתים שלי, או לפחות זה שלימד אותי שיש לי כזה בכל מקום אליו אגיע, אם רק אבחר להקים אותו. אני חייבת הרבה לטום וייטס, וזה עוד בלי שבכלל הכרתי את כל-כל הקריירה שלו.

 

[oren29at]

מנהטן, מה?

מצד אחד, בואנוס איירס זה יותר אקזוטי. מצד שני, גם מנהטן היא אמריקה.

רוצה לומר: יש לנו שני נציגי פורום בתפוצות: אריאל באוסטרליה, ואת באמריקה (מה שמכסה, מבחינת הפורום, כמעט 24 שעות מלאות בכל רגע נתון). אני מאד מקווה שנוכל למצוא נציגים גם מאסיה ואפריקה (כמה קשה זה יכול להיות? טורקמניסטן וטנזניה. בקטנה ממש), וכך נכסה את כל הגלובוס כולו מפינתנו הקטנה בתפוז.

בעיקרון, הטקסט הזה יכנס לבלוג. הענין הוא, שאני מאמין גדול מאד בכרוניקה, מה שאומר שקודם כל אני צריך לעבור על כל הארכיון, ואז יגיע תורו של הדייט שלך עם וויטס.

ואגב, הפייבוריט הבלתי מעורער שלי משנות השמונים שלו הוא SwordFishTrombones. זה אלבום שקשה מאד לנצח.

 

[noosh]

אני הנציגה באמריקה עד עוד שבוע בדיוק

ואז לצערי נסגור את השגרירות שם, עד הפעם הבאה
האמת שיש לי חבר בסין וחברה שגרה כמה חודשים בטוקיו ובכל פעם כשאני מדברת איתם מדהים אותי שהם נמצאים בעתיד שלי, שהם כבר בתוך השמש שתזרח אצלי רק מחר. בישראל אנחנו גרים יחסית באמצע, אבל כשאתה מוצא את עצמך באחד מהקצוות של הטיים-זון אתה מתחיל לחשוב על החלוקה הטכנית והיבשושית הזאת שאמורה להתחרות או להתמודד עם הדבר הזה שנקרא "זמן" כי אחרת אין לנו שום דרך לתפוס אותו.

Swordfishtrombones היה האלבום הראשון שלי של וייטס, כתבתי עליו פעם (אל דאגה, זה כבר במאמרים) והוא גם האהוב עליי מהטרילוגיה האייטיזית, ואחד האהובים ביותר עליי שלו.

 

[חובבת מוזיקה]

Tom Waits - Big Time

http://www.youtube.com/watch?v=-O6KI2uWOqs

בהופעה המדהימה משנת 1988, וויטס כאן במיטבו כמו יין שהתיישן טוב, מספר סיפורים המופלא הזה והמוזיקאי הגאון והמטורף והרגיש אשר נגע עמוקות בכולנו.

 

[oren29at]

וואו, שיחקת אותה!

היה לי את תקליט הפסקול, והוא מעולם לא תפס אותי כמו שצריך. כנראה משום שהוא היה גירסה מקוצרת של התקליטור- 12 שירים במקום 18. זה היה מין אוסף של ביצועים בהופעה, נטולי הקשר או איכות אולפנית.

את הסרט עצמו אף פעם לא ראיתי, ואם אני לא טועה הוא מעולם לא יצא מחדש ב DVD. כאילו נגנז.

אז כן, האיכות ביוטיוב מחורבנת למשעי, אבל אני אשמח להשלים את הפער ולתקן את העוול שנגרם לי עם התקליט ההוא.

 

[חובבת מוזיקה]

ראיתי שאפשר להשיג את ה DVD ב Amazon

http://www.amazon.com/Big-Time-VHS-...1379312698&sr=1-2&keywords=tom+waits+big+time

אבל המחיר עבור חדש מוגזם לדעתי כמעט 200$

כן יוטיוב דוחסים יותר מידי את האודיו גם לי זה מפריע לעיתים.

 

[oren29at]

זה לא DVD

זה VHS- קלטת וידאו, כמו פעם.

עכשיו רק נותר להשמיש את הגרוטאה המכונה "מכשיר וידאו" שזרוקה בפאתי המחסן המאולתר, ונשמרה רק עבור קלטת החתונה שאין לנו כח להמיר ל DVD וחבל, כי יום אחד היא כבר תהרס לגמרי ואנחנו נצטער על זה אבל זה מחוץ לעניין.

ולגבי האיכות ביוטיוב- זה חלק מהקסם. לדעת שאתה רואה משהו מאד מאד נדיר ולראיה- האיכות האיומה, תולדה של כל המהמורות שהבחור שהעלה בטח עבר.

לפני איזה 15 שנה הייתי בדאבלין. נכנסתי לחנות דיסקים פרטית כזאת, ושם היו אוצרות על גבי אוצרות של בוטלגים. אני קניתי, בידיים רועדות, את הדיסק-המומר-מתקליט של On the Beach של ניל יאנג, אחד משישה אלבומים שיאנג סירב להוציא על גבי תקליטור, ושנחשב אז לטוב לא פחות מ Gold Rush ו Harvest.

זה היה כל כך בוטלגי, עד שסדר הצדדים התחלף, ומבחינתי, עד היום, "On the Beach" הוא השיר שפותח את האלבום, ולא "Walk On". במשך כמה שנים היה ברור לי שאני יושב על אוצר שערכו לא יסולא בפז, ושהתקליטור הזה בלבד יכול לממן לי חצי משכנתא לפחות.

ואז יאנג הוציא את האלבום באופן רשמי, ואני הלכתי לחתום ב"טפחות".

(אפילוג: בינתיים המציאו את האינטרנט ואת ה MP3, וכך, למרות שיאנג עדיין לא שיחרר בצורה רשמית את Time Fades Away, אין צורך לחפש בוטלגים בחנויות בדאבלין. אפשר פשוט להוריד מהאינטרנט, ולשים פס ארוך על ניל יאנג והגחמות המפגרות שלו. אידיוט. אחד האלבומים הכי טובים שלו, כולל Gold Rush ו Harvset).

 

[חובבת מוזיקה]

טעות שלי

http://www.amazon.com/Big-Time-IMPORT/dp/B000W17CNK/ref=pd_sim_sbs_m_3

קיים ב DVD אך במחיר עוד יותר מוגזם 236$

מבינה את החוויות עם הבוטלגים ...

 

[oren29at]

גם לא ממש

כדאי לך לקרוא את הביקורות על המוצר- 2 טוענים שכבר פעמיים הם ניסו לקנות, וקיבלו "מוצר לא קיים" מהמוכר לכאורה. המגיב השלישי (האמצעי) טוען שיש לו עותקים של ה DVD עם כל מיני תוספות למכירה, ושכדאי לקנות ממנו. רוכלות שוק זה כאן.

והכי טוב בכל הסיפור, תיאור המוצר כפי שהוא מופיע. לא נגעתי:

ULTRA RARE 1977 blaxploitation obscurity produced by Motown Films with an original soundtrack by Smokey Robinson! Small-time con man Big Time Eddie hustles his way to the big payoff while trying to stay one step ahead of insurance investigators, the FBI and the Mob. Think "Uptown Saturday Night" with a harder edge. Starring blaxploitation regular Christopher Joy and the notorious Jayne Kennedy, Big Time is about as rare as lost Blaxploitation films get.

בקיצור- כל הקטלוג של וייטס ב Island (1983-1998) זקוק להוצאה מחודשת, והסרט הזה בתוכו.

 

[חובבת מוזיקה]

נסתפק ביוטיוב

 

[yos mar1]

היכרות ראשונה עם ווייטס

כשהייתי נער מאוד אהבתי ניק קייב. כמה חבר'ה מבוגרים ממני שהחזקתי מהם אמרו לי שאם אני אוהב את קייב, אני מוכרח לשמוע את ווייטס. והם ממש הבינו במוסיקה, הם היו לפני גיוס

בכל אופן, ניגשתי לסניף של המשביר לצרכן שהיה בעיר ובתוכו דוכן דיסקים של טאוור רקורדס(כך היה פעם). בכיסי דמי כיס שנחסכו מספר שבועות. כשניגשתי לדוכן לחפש משהו של וויטס היה רק Black rider שבדיוק יצא. קניתי את הקלטת, ובהתרגשות אופיינית לגיל וביראת כבוד הכנסתי את הקלטת לדאבל קאסט שהיה מונח על מיטתי.
לא ידעתי למה לצפות, מעולם לא שמעתי דוגמית. אף אחד לא הכין אותי. לאחר מספר שניות של צלילים מוזרים נכנס קולו המבהיל ווייטס - מייד הנמכתי את הווליום שאף אחד מבני הבית לא יחשוב שהשתגעתי.
טוב, אמרתי לעצמי, זה בטח רק מן פתיחה כזאת ותיכף הקסם יצוף. אז הוא לא. אני לא יכול לתאר לכם את תחושת התסכול על אובדן דמי הכיס שלי שהיו יכולים ללכת על דיסק אחר.
לאט לאט התחלתי לאהוב את "נובמבר" ועוד איזה שני שירים, אבל לא העזתי יותר לסכן את דמי הכיס שלי ולאחר מכו את המשכורת הצבאית בנטילת סיכונים על ווייטס. רק כעבור מספר שנים ניגשתי שוב למשימה, והפעם הקסם צף ומילא אותי ומאז טום ווייטס יושב אצלי במדף הכי גבוה, ליד דילן.

דרך אגב,
היום אני מאוד את הפרש השחור ודי מתחרט שזרקתי את הקלטת ההיא.

 

[oren29at]

עוררת בי גם כמה זכרונות

לא לגבי וייטס, אלא לגבי העניין הזה עם בחירה של תקליט אחד שאמור להיות ה-תקליט לתקופה הקרובה, כי אין הרבה כסף, וכל פספוס יכול להיגמר בדמעות. כל תקליט כזה, אגב, בא בהכרח על חשבון תקליט אחר. החלטת לדהור על ג'נסיס? איבדת את דילן (במיוחד אם אתה אינסטניס אידיוט שלא אוהב להקליט מחברים, כי הוא צריך את התקליט עם העטיפה והמילים).

איפשהו באמצע 1990 החלטתי שקייט בוש היא הדבר בשבילי. כנראה בהשפעת "מצעד העשור" של גל"צ מאותה התקופה. הבחירה שלי נפלה על Never for Ever שלה מ 1980, עם שני הסינגלים המצוינים "Babushka" ו "Army Dreamers". הלכתי ל"בית התקליט" בירושלים, קניתי, באתי הביתה כולי נרגש, הנחתי על הפטיפון, הפעלתי-

חשבתי שאני מת. זה היה דיסהרמוני, דיסמלודי, אבו דיסמוזיקלי. לא הצלחתי להיאחז באף שיר מלבד שני הסינגלים. 20 ש"ח בערך שפשוט הלכו לפח.

חזרתי לחנות למחרת, ואמרתי את האמת- שקניתי, ושזה לא מוצא חן בעיני. המוכר הוציא את התקליט מהעטיפה, והתבונן בו. שחור מבריק. "קח לך משהו אחר" הוא אמר לי.

לקחתי את Absolutely של מדנס, גם כן מ 1980, אבל מוזיקה טיפה שונה. זה אחד האלבומים האהובים עלי ביותר שלהם. מעניין למה.

(לקייט בוש של אחרי שני האלבומים הראשונים טרם חזרתי מאז. אולי הגיע הזמן. בכל זאת עברו איזה 20 שנה ויותר, ואני אמור להיות קצת יותר פתוח מוזיקלית).

 

[yos mar1]

בגיל ההוא, כאשר אתה חוסך את מרבית דמי הכיס

שלך, וצובר לכדי אלבום אחד. אין שום דבר שישתווה לכמות הציפיות שאתה מעמיס על אותו אלבום, כמו גם תחושת האבל
כשזה נכשל. אבל כשזה תופס, קנית עולם ומלואו ב-30 ש"ח.

טוב, זו כנראה גם הסיבה שהיום אנחנו כאן...

 

[oren29at]

 

[arieltr]

בדיוק הקשבתי אתמול לאלבום הרביעי של

השזיפים החשמליים RELEASE OF AN OATH

הרצועה המתאימה הפותחת את האלבום כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=0pVUkQbcO4o