האם אדם
שואף להתרחב ולהתפתח באמת, כמו הציורים של בארס, או האם הוא מדמה את אותה התרחבות כחוויה רגשית של אושר (כי ככה אחרים תיארו אותה)? לפעמים אני מבין עד כמה התחושות במהלך ואחרי מדיטציה קשורות לציפיות המוקדמות ממנה, שמבוססות גם בעיקר על ניסיונות קודמים עם אותה מדיטציה. בגלל הסיבה הזאת, הצעתי בעבר לגוון ולהחליף מדיטציות, כי זה מקטין משמעותית את הציפיות, וזו עוד דרך לעקוף את המיינד שמפריע (וזה מתקשר גם לנושא השיטות והגיוון שהעליתי). הבעייה היא שאותה הבנה שמדיטציה קשורה לתוצאות היא לא סתם התבוננות, אלא הבנה אינטלקטואלית - מסקנה לוגית שמצד אחד פועלת מתוך המיינד (דבר שאנחנו רוצים להימנע ממנו בד"כ), ומצד שני יכולה מאד להסדיר את תהליך המדיטציה. אני תוהה האם הבנות פסיכולוגיות מהסוג הזה חיוניות. באופן כללי, זיהוי הטריקיות של המיינד דורש סוג מסויים של חשיבה, או לפחות החלטה יזומה שאני עוקב אחרי המיינד והניסיון השיטתי שלו לשלוט.