חצות בפריז, קפיצה בזמן, ג'ון וויק ואחרים
השבוע ראיתי
2010 -
חצות בפריז
צפייה שנייה. פריז ואמריקאים. אמריקאים מאוד אוהבים את פריז. בסצנת הפתיחה,
אוון ווילסון עומד נפעם עם רעיתו לעתיד ליד אגם עם הליליות, ורוצה רק להשאר שם לנצח. כמובן שמדובר בביתו של
מונה, בג'יברני, ליד פריז, בית בו יצר
מונה את סדרת ליליות המים המפורסמת. בעיר ג'יברני ישנו גם מוזיאון האמנות של האמנים האמריקאים שחיו בצרפת. ובצרפת ובמיוחד בפריז חיו הרבה אמריקאים מפורסמים. תקופת תור הזהב לפי
אוון ווילסון הייתה שנות העשרים עם
פיקסו, עם
המינגווי,
פיצג'רלד והרבה אחרים שחיו ויצרו בעיר קוסמופוליטית זו. וראה מה הפלא, כמו ב
שושנת קהיר הסגולה השחקן שעל המסך פתאום חצה אל העולם האמיתי, כך גם כאן, בדיוק בחצות גיבורנו עולה על מונית הלוקחת אותו לתקופת תור הזהב. וכמו שלו יש מקום וזמן אידאליים - תור הזהב, מסתבר שגם לאנשים בתקופה ההיא היה תור הזהב משלהם - תקופת בל אפוק, עם
דגה רודן גוגן ואחרים, תקופת סוף המאה התשע עשרה, תקופה בה התעצבה הפריז המודרנית עם שדרות רחבות , מגדל אייפל, בתי קפה, מופעי קאן קאן. וכמובן, שבתקופת בל אפוק חלמו על תור זהב אחר - תקופת הרנסנס. כן, כל תקופה עם הנוסטלגיה שלה. האמת שגם אני אוהב את התקופות האלו, וחושב שהאמנות באמת תפסה תאוצה הן ברנסנס, הן בבל אפוק, והן בשנות העשרים. כשאני רואה את האמנות המודרנית, לאחר זמן מה זה מתחיל להיות כבד וחלול, ויש אצלי כמיהה בלתי נשלטת לראות קצת דברים מהתקופות ההן. גם אצל
וודי אלן, מסתבר.
2007 -
הטורף
כמה מהר אתה שוחה? סרט אימה על תנין גדול במיוחד באאוטבק של אוסטרליה. לזכותו יאמר שלא הגזימו בגרפיות יתר ושמרו על מסך נקי מקטשופ - עד כמה שזה אפשרי בסרטי אימה, כמובן. הדבר החיובי השני שיש לי לאמר עליו - שהוא הזכיר לי שיט שעשיתי על נהר הדיינטרי בצפון אוסטרליה ותנינים שעקבו בעצלנות מטעה ושלווה מרדימה אחר כל תנועה שעשינו. ואני לא הורדתי את העין מהם.
2014 -
אל תוך היער
בליל של אגדות מאת
האחים גרים מעורבבים ביחד בקוקטייל זה. כמובן שמי שלא מכיר את האגדות - הסרט יראה כיותר ממוזר לעקוב אחריו. אך מכיוון שכולנו (אני מתכוון לעולם המערבי) גדלנו על האגדות - אזי הסרט יכול להוות בהחלט מקור להנאה. מה עוד שמדובר בסרט מוזיקלי, עם הופעות מישנה מרנינות למדי של
מריל סטריפ ו
ג'וני דפ. אך לי המרק הזה שהתבשל לקול השירים הכמעט בלתי נסבלים במתיקותם עשה קילקול קיבה - לא אהבתי.
2014 -
המעניק
יש בסרט 2 דברים עיקריים - הרעיון של הצבע ההולך בעקבותיו של
פלזנטוויל הנהדר, והרעיון של אוטופיה (דיסאוטופיה למעשה) בסגנון
עולם חדש ואמיץ. הדוגמאות מהם הסרט שואב את רעיונותיו הם בליגה אחרת לגמרי. לאורך כל הסרט חיכיתי שאולי הילת הגדולים ממנו בכל זאת תרחץ את הבינוניות הפושעת ויהיה איזה ברק פה ושם. חלומות באספמיה. הסיום המאכזב של הסרט סתם עליו גולל באופן סופי.
1946 -
קלוני בראון
הסרט הוא לא בין הגדולים והטובים של
לוביטש - אך גם כאן אפשר להבחין במגע היד של האמן. קומדיה קלילה שנעשתה אחרי מלחמת העולם השנייה, וזירתה היא אנגליה לפני המלחמה. בסרט רואים היטב את שתי העולמות - העולם השמרן עם המעמדות, עם האצולה והמשרתים, עם סדר היום והאג'נדה שלא משתנים - מול העולם החדש שיפציע לאחר המלחמה, בו אין חשיבות לכל זה. הקונפליקטים שמסביב רק מדגישים את עיקר הדיאלוג על המסך - הדור הצעיר מול הדור הישן, רגש החובה החברתית מול רגשות אינדיווידואליים, וכו'. לא בטוח שהשיח הזה רלוונטי להיום, והוא גם נגוע בשוביניזם - רק לחובבי
לוביטש שרופים.
2014 -
ג'ון וויק
למי שרוצה לראות גופות נערמות עוד ועוד ככל שהסרט מתקדם, למי שמעוניין לראות איך מכסחים צורה למאפיה הרוסית, למי שנקמה מבעירה אש יוקדת המכלה כל שאריות שכלו - במיוחד בשבילו עשו את
ג'ון וויק -
קיאנו ריבס בתפקיד "באבא-יאגה" הקבוע שלו. אקשן נון-סטופ.
2014 -
קפיצה בזמן
או - זה סרט אינטליגנטי ומסקרן - מה הייתם עושים אילו היתה לכם מצלמה שהייתה מצלמת תמונה אחת ביום אך מיום המחרת? הסרט מנסה להתמודד עם השאלה הזו. רק חבל שההתמודדות לוקחת כיוונים די צפויים ומיישמת נוסחאות חבוטות של מוטיבים מסרטי פשע. זה כאילו שהיוצרים הציבו לעצמם מטרה גבוהה, נתנו לעצמם זמן להתפעל ממנה, אך אח"כ השתפנו, נבהלו וברחו לנוסחאות בדוקות.
השבוע כתבתי גם על
תשוקה, זהירות -
https://hafsaka.wordpress.com/2015/02/23/2007-lust-caution/
המפץ הגדול -
https://hafsaka.wordpress.com/2015/02/26/2007-the-big-bang-theory/