ובכל מקרה, לענייננו.
אז ככה, אני מנחש באופן מושכל שאתה כבר אדם שעבר את ה-18 מזמן. אז במקרה הזה, יכול להיות שתבין שחלק מהסיבה שכ"כ אהבתי את הסרט לעומתך, הוא שאותי הסרט הזה תפס בדיוק בתקופה שבה הוא תופס את הגיבור שלו. נכון, זה מתרחש על פני 12 שנה, אבל אזור סוף גיל ההתבגרות שלו תופס חלק ניכר מהסרט, וגם הדברים היותר מוקדמים בו הם דברים שעדיין טריים לי בזיכרון. כמובן שאירועי החיים שלו שונים מאוד משלי (תודה לאל, ההורים שלי מעולם לא התרגשו) והסביבה שונה (הלוואי עליי לגדול במקום שבו שמורת הביג בנד נמצאת במרחק נסיעה מהבית, ושכל הבחורות בו יהיו כאלה יפות), אבל באמת שהרגשתי שהרבה מהנאמר והנעשה בו הם דברים שרלוונטיים אליי באותה מידה. חלק גדול מהסרט מוקדש לסאגה של ה"מה אני אעשה עם החיים שלי אחרי שאני מסיים בצפר", וזה בדיוק השלב בחיים שלי שבו אני נמצא. אז מן הסתם יכול להיות שזה הבדל מהותי באיך ראינו את הסרט.
ועדיין, אני חושב שגם אם הייתי מבוגר יותר ויכלתי להזדהות עמו פחות, עדיין הייתי אוהב אותו. כי משהו בדרך שבה הוא היה עשוי (ואני לא מתכוון לעניין הצילום בזמן אמת, אלא למשהו שאני עוד לא יכול בדיוק להסביר במבנה התסריט) גרם לי להרגיש משהו שאני לא חושב שאי פעם הרגשתי בסרטים בסגנון הזה - לא ראיתי חיים של מישהו מסופרים בדיעבד (כמו בפורסט גאמפ, נניח) אלא ממש חשתי את עצמי מעורה ומעורב בחיים שאני רואה במסך. הרגשתי שאני איכשהו חלק מתהליך הגדילה והחיים של אותו ילד.
אז כמו שאתה מבין, זה נימוק מאוד מאוד סובייקטיבי. אהבתי בו גם דברים מהבחינה האובייקטיבית, כמו שאהבתי את הבימוי, הדיאלוגים והמשחק שבו, אבל באופן עקרוני האהבה שלי לסרט נובעת ממידת הסחיפה וההזדהות שהוא עורר בי.
 
קפיש?