"מתחת לעור"
אין בי מספיק מילים על מנת לתאר כמה התמוגגתי מהסרט הזה כשצפיתי בו על מסך גדול במסגרת פסטיבל אוטופיה. הייתי עם פה פתוח כמעט לאורך כל הסרט מרוב השתוממות מהפלא הזה שנקרא ״מתחת לעור״. פעם אחרונה שזה קרה לי היה אולי לפני שנה עם ״כוח משיכה״, ופעמים ראשונות שזה קרה לי בחיי היה בערך בכל סרטיו של סטנלי קובריק ז״ל, הגאון בדורו. כנראה שיש משהו בשילוב הזה של מד״ב/פנטזיה וקובריקיות שפשוט תופס אותך ולא מרפה ממך אחר כך. וכך גם ב״מתחת לעור״ של הבמאי ג׳ונתן גלייזר. ללא דיאלוגים רבים ועלילה עשירה, גלייזר מצליח להעשיר את הסרט אף על פי כן באסתטיקה ויזואלית מרהיבה, בסאבטקסט שאכן חודר כמה וכמה שכבות עור, במשחק פיוטי (הבעות הפנים העדינות של סקרלט ג׳והנסון יכולות באלפית שנייה לעבור מהבעות המעוררות אמפתיה לכאלה המעוררת אצל הצופה הרגשת איום מצמרר, היא פשוט תפורה לתפקיד הזה!), בפסקול מהפנט ומקורי להפליא ובהמון המון רפרנסים מעוררי חיוך לסרטיו של קובריק (במיוחד ל״2001: אודיסאה בחלל״). אולי טיפה יותר מדי, מה שיכול להעיד על חוסר מקוריות, אבל מי בתכלס יכול לסרב לזה? זה לא כאילו יש לנו את קובריק בעודו בחיים כדי לראות מה יהיה הפרוייקט המסקרן הבא שלו. ״מתחת לעור״ זה הדבר הכי מתקרב לזה שקיבלנו אי פעם כנראה.
אני חייב לתת קונטרה בפה מלא לכל אלה הטוענים כי מדובר בסרט כלל לא מתקשר עם הקהל, תמוה ומשעמם תמידית. קודם כל, הייתי בריכוז מלא כמעט לכל אורכו של הסרט ואני חושב שהרבה מזה אודות הפסקול המולחן ע״י מיכה לוי. גרוטסקי וחסר פרופורציות ככל שיישמע, הוא פשוט שם ברקע עושה את עבודת הקודש של חדירה לעצמות ובעזרת מקוריותו המתפרצת של צליליו הוא גורם לעור ברווז. אם הבמאי היה רוצה לגרום לסרטו להיות עוין לגמרי כלפי הצופה, הוא כנראה היה בוחר בפסקול רקע פסיבי הרבה יותר או בכלל לא משתמש בפסקול (ואכן, לפי ראיון עימו התכנון המקורי שלו היה לא להשתמש בזה בחצי הראשון של הסרט כלל, אך למזלנו הוא התפכח). באשר לטענת האניגמטיות שבסרט, אני הרגשתי כי באתי על סיפוקי באשר לכמות התשובות שניתנו לשאלות ותעלומות הרבות שהופיעו במהלכו. דברים אחדים נשארו סתומים ממענה, ודברים אחדים קיבלו מספר תשובות אפשריות מהן ניתן להסיק מספר מסקנות הגיוניות. הסרט לא הרגיש לי אניגמטי לחלוטין בסופו של דבר, ואם מתרכזים מספיק במוצג על המסך אפשר בהחלט לצאת מרוצים. שרשרת ההתרחשויות הרגישה לי אורגנית במיוחד וכל דבר קישר אל הדבר הבא בתור, גם בחצי השני של הסרט אשר סבל מנפילת מתח מסוימת אבל אולי הכרחית קצת. ולבסוף, בנוגע לשיעמום המתמשך שצופים רבים התלוננו לגביו, טוב – זה כבר עניין של טעם כמובן, אבל אני מצאתי כל חלק בסרט מרתק למדי. גם בחלק הראשון אשר כולל חזרותיות בהתרחשויות, בזכות העלילה המצמררת, הויז׳ואלים המרהיבים ביופיים והפסקול, כשהשילוב של כולם יחדיו הפך את ״מתחת לעור״ לסרט אימה משובח לכל דבר. וגם בחלק השני השקט, הגואל (לכאורה?) והרומנטי יותר באופיו הרגשתי כי רוב מרכיבי הסרט הטובים מהחלק הראשון עדיין פועמים בליבו החוצני ואנושי כאחד.
בסופו של דבר, לקח לי ימים רבים להתאושש מסרטו של ג׳ונתן גלייזר אבל כעת אני יכול להגיד כי מדובר בסרט מפעים ועוצמתי מספיק כדי לספק מקור לדיון לסינפילים לעוד שנים רבות ואני בהחלט רואה ומקווה לכניסתו לדברי ההיסטוריה של הקולנוע. מבחינתי, הוא ללא ספק נכנס לדברי ההיסטוריה הפרטית שלי והוא הסרט הכי מדהים ומיוחד שיצא לי לראות עד כה השנה. פלא קולנועי, לא פחות ולא יותר.