השבוע שלי
הנערים מברזיל (78). קבוצת נאצים בראשות ג'וזף מנגלה משתכנת בדרום אמריקה וזוממת להשיב את הרייך השלישי למרכז הבמה. סרט בסגנון וקצב "של פעם", במרכזו לא אפקטים אלא שני שחקנים בהופעה אדירה (גרגורי פק ולורנס אוליביה), והסיפור הבדיוני שמוצג בו – מרתק ומעורר מחשבה.
גוף מארח (2013). לאור הביקורות, הגעתי לצפות בסרט עם ציפיות בגובה הרצפה, שלא לומר קומת המרתף. הסרט אינן מן המשובחים... הקונספט של "הקול שנמצא בראש שלי" לא עובר טוב בקולנוע ומרגיש מאוד מאולץ – זה מתאים לקומדיות אולי כגון "תראו מי מדבר". גם במאים מוכשרים כמו אנדרו ניקול מביימים סרטים פחות טובים. על הצד החיובי, אם בא לכם לראות סרט הוליוודי קליל ולא לנתח יותר מדי, אפשר גם להנות ממנו. הוא פחות או יותר ברמה של "מפוצלים". והערה נוספת - Saoirse Ronan התפתחה לשחקנית נהדרת וכדאי לראות אותה בביזנטיום ובכך אני חיה עכשיו, שני סרטים לא רעים בכלל.
מלהולנד דרייב (2001). אז התיישבתי לצפות בסרט ולהשלים חור בהשכלה. לדעתי אפשר לחלק את הסרט לשני חצאים. החצי הראשון, קוהרטני, מעניין ומבטיח רבות. החצי השני מרגיש כמו ערבול של 4-5 תסריטים שונים ומאכזב ביותר, ואילץ אותי להביט מדי פעם כמה זמן נשאר לסוף הסרט. לא חושב שלינצ' ידע מה הוא עושה שם, ולמרות שבסרט יש צוות שחקנים פנטסטי, הוא פשוט הלך לאיבוד ואני לא יכול להמליץ עליו אלא אם כן אתם אוהבים לצפות במקבץ חלומות חסר פשר.
גודזילה (2014). לא הייתי מרוכז במהלך הצפייה עקב עייפות כבדה, ולכן יש לומר שלא ממש הבנתי מי נגד מי ולמה, אבל הגרפיקה נהדרת, יש סצינות פנטסטיות וכמו שמיכאל כתב שגודזילה נוהם ושואג זה פשוט פאקינג אוסום. בסה"כ אני מרוצה, וכל הכבוד לגארת' אדוארדס על הקפיצה מסרט אינדי מד"בי קטן ומוצלח (מונסטרס) היישר לסרטים עתירי התקציב של הוליווד. שזה בערך כמו להגיע ממכבי פתח תקווה לריאל מדריד.