סרטי השבוע
(2012) יומיים בניו יורק Two Days In New York
אם אהבתם את 'יומיים בפריז', ככל הנראה תאהבו גם את סוג של סרט ההמשך.
ז'ולי דלפי המקסימה שוב עושה ניסיון מוצלח לחקות את הנוירוזה הבורגנית-ניו יורקית
של וודי אלן. קול משלה אין לה ממש והיא ממחזרת חומרים מוכרים ואהובים שלה ושל אחרים.
מצחיק ולא מזיק, נוטה לבינוניות במערכה השנייה אבל סה''כ יצאתי ממנו בהרגשה טובה ומסויגת כאחד.
10/7
(2012) אנטי-ויראל Antiviral
אפשר לומר על ברנדון קרוננברג שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. או במקרה שלו, הדם לא לא נוזל רחוק מהגוף.
יש לו צורך כפייתי-רפטטיבי לקחת 3-4 סצינות ופשוט להכפיל אותן לכלל סרט שלם ולא ראיתי בכך הצדקה או
צעד חכם מדי. בכורה מאוד מטרידה, הכל כה סטרילי ופרפקציוניסטי, לעיתים זה יותר מבחיל מההתרחשות המרכזית.
יהיה מעניין לראות האם הבן של יצליח בעתיד הקרוב ליצוק גם תוכן לסרטיו ולא רק להניח לנו להתפעל מיופיו של עיצוב מושלם.
10/5
(2011) התפשטות Contagion
סרטו של סודרברג מרתק והטוב ביותר שלו מאז 'הגרמני הטוב'. סצנריו קטן-גדול על אנשים רגילים ועלילה אמינה מאוד,
בלי פאתוס הוליוודי מטופש או גיבורים שמצילים את היום. כמו פרסומת ארוכה להיגיינה בהשתתפות כוכבים אהובים,
למרות שיש הרבה יותר מכך. סודרברג מדבר על תהליך. לא על דמויות. ועל כן, האותנטיות המצמררת הופכת את
הרעיון שלו מקלישאה צפויה למסמך בעל חשיבות, תחינה כנה להפנמה של תוצאות. הריאליזים הכי הוליוודי שראיתי מזה שנים.
10/8
(2011) שומר חוק The Guard
ממתק של ממש. לא חשבתי שאומר זאת אבל הלוואי שהיו עושים סדרה מהסרט כי הקונספט ממש מגניב ומתרגלים אליו מהר.
ברנדון גליסון הוא שוטר לא נעים הליכות בכלל במחוז נידח אי שם באירלנד. איכשהו, מתחברים לדמות הגסה שלו גם אם לא
תמיד ברור מה מניע אותו מבפנים. הרפליקות הקומיות עובדות מעולה ורוב הזמן צחקתי כמו משוגע. סרט שוטרים מעל הממוצע.
10/7
(2011) Back From Hell
פאונד פוטג'. הוא לא היה ברשימה של המצופים שלי מתוך הז'אנר וככה קיבלתי הפתעה גמורה.
שילוב של 'מגרש השדים' וסרטי רוחות מהסוג הטוב. מותח ומפחיד!
10/7
(2011) The Speak
פאונד פוטג'. עבודת מצלמה וסאונד טובים, שחקנים/דמויות טובות. אהבתי. טום סייזמור מבליח להופעת אורח.
10/7
(1970) הקונפורמיסט The Conformist
לא יוצא לי מהראש. נכנס לעשירייה הראשונה שלי. מהסרטים הללו שיהיה אפשר להיזכר בהם גם על ערש דווי ולומר כי
הקולנוע היה שווה את הכל, לצד החברים והמשפחה היקרים לנו. יצירת מופת עילאית ומושלמת של ברטולוצ'י.
לא יודע אפילו איך להתחיל בכלל לדבר עליו. מוציא לפועל בעל כורחו מטעם התארגנות פוליטית פאשסיטית (ז'אן לואי טרינטיניאן)
לא באמת מצליח להשתלב או לכונן מערכת יחסים עם המציאות החיצונית לו וחי בערפל, מזייף את עולמו האידיאלי לטובת
ערכים המדכאים את קיומו. ויש לו סיבות טובות לכך.פעם הוא היה אבוד. והזיכרון לא מרפה. לכוד בלופ בלתי נסבל של פרסונה לא לו.
מסרב לגאולה עצמית. הניתוק האנושי מתואר כאן בצורה יוצאת מהכלל באמצעות שימוש מופלא בכל טכניקות הבימוי שניתן להעלות
על הדעת, ממש קלאסיקה בכל אספקט. ברטולוצ'י מייצר שיאים רגשיים של פסיכולוגיה מובנית, מנצל טראומות מהעבר של הקונפורמיסט
המודרני, מעמת אותנו עם הקונפורמיסט הפנימי שלנו - הכל לטובת החיבור בין הרצוי למצוי, סינון וייעול של מערכות רקובות מהיסוד שאיכשהו
נטמעו בקוד הגנטי של כל חברה באשר היא. ברטולוצ'י לא מחפש להקל ומצהיר בגאון כי הבהלה לאושר היא האשם העיקרי, גורם המאביס
בנו מחשבות מלאכותיות על טיבה של תקווה. קולנוע שעושה חסד גדול עם האמנות השביעית.
10/10
(1967) לבד בחשכה Wait Until Dark
מותחן מעולה עם אודרי הפבורן ואלן ארקין. הייתי מרוצה עד מאוד מהדרכים המתוחכמות בהן הסרט מפתח מודעות עצמית להגבלים
שהוא-הוא אחראי להם, ואף למעשה משכיל למצוא פתרונות יצירתיים למכשולים כביכול של הנראטיב. תסריט פיקח במיוחד, רוב רובו
מתרחש בדירה אחת ומטיל אימה מסוגננת, על סף אווירה היצ'קוקיאנית. הייחוד שלו לא מסתכם ונגמר בגימיק להמונים, אלא בריכוז
של תשוקה לעשייה אמיתית ומיקוד נכון באיפיוני דמות. מתעלה על 80 אחוז מהמותחנים של ימינו וזה קצת עצוב אבל זה מה יש.
10/8
(1964) חבורת שוליים Bande A Part
לא יודע מה הייתה התועלת של גודאר לעשות רומנטיזציה פשטנית לעלילותיהם של צמד נוכלים שרמנטים ועלמה חולמנית.
טביעת האצבע המוכרת והמשפיעה ביותר של הגל החדש הצרפתי הייתה שייכת לו וטרם בחנתי אותו לעומקו, כי ראיתי רק
את 'הבוז' המופתי. למראית עין הכל טוב ויפה ויש אחלה מוזיקה ועריכה. אה-מה-מה, היחס והגישה של גודאר חסרי ליטוש.
סרט נחמד, ממנו טרנטינו השאיל כמה דברים ל'ספרות זולה' וכידוע קרא לחברת ההפקות שלו על שמו..
10/6
(1962) תקרית בגשר עמק הינשוף An Occurrence At Owl Creek Bridge
זוכה הפרס לסרט הקצר הכי טוב בזמנו בקאן, על אדם הנידון למוות בתלייה מעל גשר. מעבר לכך, כל פירוט גובל בספוילר.
סרט די מדהים, כמעט אפס מגרעות. תרגיל קולנועי שהותיר אותי עם ''וואו'' קטן. צפו בו כאן (25 דק') -
http://www.youtube.com/watch?v=DocXC-kobmU
(1960) מעיין הבתולים The Virgin Spring
צריך הרבה כוח רצון על מנת להכיל את מה שקורה בסרטו של ברגמן. המילה ''חוויה'' תמיד מקבלת אצלו משמעות חדשה.
עלילת פולקלור בה ברגמן יוצא להתחשבן עם אלוהים, מעלה ספקות באשר לצורך בו ומאשים את העוגן הדתי שפוגם באדם.
משל אכזרי על חטאים ונקמה עם דיאלוגים נוקשים, צילום אקספרסיבי ואווירת נכאים מסמרת שיער. מקס פון סידוב אוכל את המסך.
סרט מצוין, התנגשות חזיתית בין בהמיות להזדככות הנפש. תחבקו כרית או בובה או את אהוב(ת)כם בזמן צפייה.
10/8
