תאומים בת 18
New member
סרטים של מלחמה
זה נכתב בתור תגובה אבל חשוב לי שלא תפספסו את זה, אשמח גם לקרוא מה יש לכם לומר בנושא... אם כל צד יתחרה בשני על כמה הוא מסכן וכמה קשה לו לא נגיע לכלום, הלא כן???? הרבה פעמים אני רואה סרטי מלחמה הסטוריים, ומנקודת מבט אובייקטיבית אני מרגישה בלב כמה כואב לראות אנשים צעירים, בגיל שלי ומעלה, שהורגים אחד את השני, לא בגלל שהם פושעים, או בגלל שהם אנשים רעים, אלא בגלל שהמטרה הנעלה, האדמה, המולדת החליטה עבורם שהם אויבים, אני מרגישה משהו שקשה לי להסביר, מן בזבוז נוראי, של חיי אדם, על כלום! כולנו אנשים! השנאה הזאת בלב אחד כלפי השני היא לא נגד הבנאדם שמולנו אלא נגד רעיון שהוא אמור לייצג... ואז אני רואה סרט מלחמה אחר, אני רואה חדשות. ואני רואה מלחמה שאני חלק ממנה, שהידידים שלי ממלאים בה תפקידים ראשיים, ואני לא אובייקטיבית וכבר לא אדישה, אני לא מסוגלת לנתק את עצמי מההרגשה הזאת, שאין איך, שאין עם מי לדבר. שיש בינינו אנשים שלא רוצים להבין, ולא רוצים להסכים, ואז קשה לי. אני מפחדת שזה לא יסתיים, החשד הזה, חוסר הבטחון... אבל אנחנו לא יכולים לבטל את הרעיון שאנחנו מייצגים אחד כלפי השני, ואנחנו לא אובייקטיביים, ושני הצדדים עושים המון טעויות, שאף אחד לא מתקן. אפילו פה, בפורום, אנשים לכודים בתוך הסטיגמות, אפילו פה קשה להיות פתוחים לחלוטין למשהו אחר. כי כשאתה חלק ממשהו, אתה לא רק חייב להיות עצמך, אתה מחוייב למשהו גדול ממך, ועם כל המילים היפות שכתבתי, גם אני כזאת, ועד שסרט המלחמה הזה יסתיים, אני לא יכולה להיות מישהי אחרת. ואני חושבת שזה מה שכולנו מרגישים.
זה נכתב בתור תגובה אבל חשוב לי שלא תפספסו את זה, אשמח גם לקרוא מה יש לכם לומר בנושא... אם כל צד יתחרה בשני על כמה הוא מסכן וכמה קשה לו לא נגיע לכלום, הלא כן???? הרבה פעמים אני רואה סרטי מלחמה הסטוריים, ומנקודת מבט אובייקטיבית אני מרגישה בלב כמה כואב לראות אנשים צעירים, בגיל שלי ומעלה, שהורגים אחד את השני, לא בגלל שהם פושעים, או בגלל שהם אנשים רעים, אלא בגלל שהמטרה הנעלה, האדמה, המולדת החליטה עבורם שהם אויבים, אני מרגישה משהו שקשה לי להסביר, מן בזבוז נוראי, של חיי אדם, על כלום! כולנו אנשים! השנאה הזאת בלב אחד כלפי השני היא לא נגד הבנאדם שמולנו אלא נגד רעיון שהוא אמור לייצג... ואז אני רואה סרט מלחמה אחר, אני רואה חדשות. ואני רואה מלחמה שאני חלק ממנה, שהידידים שלי ממלאים בה תפקידים ראשיים, ואני לא אובייקטיבית וכבר לא אדישה, אני לא מסוגלת לנתק את עצמי מההרגשה הזאת, שאין איך, שאין עם מי לדבר. שיש בינינו אנשים שלא רוצים להבין, ולא רוצים להסכים, ואז קשה לי. אני מפחדת שזה לא יסתיים, החשד הזה, חוסר הבטחון... אבל אנחנו לא יכולים לבטל את הרעיון שאנחנו מייצגים אחד כלפי השני, ואנחנו לא אובייקטיביים, ושני הצדדים עושים המון טעויות, שאף אחד לא מתקן. אפילו פה, בפורום, אנשים לכודים בתוך הסטיגמות, אפילו פה קשה להיות פתוחים לחלוטין למשהו אחר. כי כשאתה חלק ממשהו, אתה לא רק חייב להיות עצמך, אתה מחוייב למשהו גדול ממך, ועם כל המילים היפות שכתבתי, גם אני כזאת, ועד שסרט המלחמה הזה יסתיים, אני לא יכולה להיות מישהי אחרת. ואני חושבת שזה מה שכולנו מרגישים.