תרשי לי להתחיל מהאמצע...
"הוא החליט על מה או אתם" הפרט הזה מבחינתי מאד משנה, והתגובה שלי תהיה מבוססת עליו. הילד רעב? שיגיד מה הוא רוצה לאכול! (כמובן משהו הגיוני) אני כן אכוון אותו לאוכל בריא ולא לקישקושים וממתקים, אבל הוא זה שיגיד את המילה האחרונה בנושא. התחרט אחר כך? אני לא קונה שוב, הוא לקח את ההחלטה וההזדמנות שלו להתחרט כבר הלכה. ירצה- יאכל, לא ירצה- ישאר רעב. לא יודע מה רוצה? לא יכול להחליט? מבקש ממני להחליט בשבילו? זה הילד שלי ואני אמורה לדעת מה הוא אוהב ומה לא, ואנסה לקלוע הכי קרוב שאפשר לטעמו. פיספסתי? אני צריכה לזכור שאני זאת שבחרתי בשבילו, ואין לי מה להאשים אותו. אז אני יאכל את זה! ובו בזמן אבהיר לו שאם הוא עדיין רעב- שיחליט הוא מה הוא רוצה לאכול. (ואם אפשר להחליף אני בהחלט אשתמש באופציה, רק שהפעם הוא זה שיצטרך לבחור ולהחליט מה הוא רוצה לעצמו) לכעוס? על מה? ברור שמישהו יאכל בסוף את האוכל (לזרוק לפח?? בשום אופן!) הילד הוא ילד, הוא ישות בפני עצמה עם רצונות ורגשות משלה, ולפעמים הוא "בודק" אותי כאם לראות איפה הגבולות מוצבים. המטרה שלי היא לחנך את הילד, כי היום זה אוכל ובעוד 20 שנה זה דירה, אם אכעס הוא יגיע למסקנה של "יופי, עכשיו אני יודע מה מכעיס את אמא, אם יום אחד אני ארצה להתנקם בה אני יעשה לה סצנה דומה בתחנה מרכזית/ חתונה משפחתית/ קניון עמוס וכו'" אם אשאר רגועה אך תקיפה בעמדתי (אתה בחרת את האוכל ואתה צריך לשאת בתוצאות הבחירה שלך גם אם הן לא נוחות לך) הוא יגיע למסקנה של "הבנתי... פעם הבאה אצטרך לחשוב פעמיים לפני שאני מחליט על משהו ואצטרך לשאת בתוצאות ההחלטה" הורים זה מקצוע, והאב בדוגמא שהבאת בהחלט נכשל בתפקידו
(אני שונאת שאומרים לי "מה לא טעים! טעמת בכלל?" ואללה! לא אוהבת! אני רוצה משהו לאכול ולשבוע, לא לנסות ואם זה לא טעים להשאר רעבה! ומי בכלל יכריח אותי מה אני יאכל ומה לא!, ואם אני שונאת שעושים לי את זה, ואני בטוחה שכולם שונאים שעושים להם ככה, אז איזה רשות יש לי לעשות את זה לילד שלי? אז מה אם הוא שלי? הוא ילד, אדם בפני עצמו!)
