למה התאבדתי: סיפורה של ברוק לוגן
באמת שכבר חשבתי שהכל יהיה בסדר. אני נשבעת שברגע שרידג' הגיש לי את RJ לידיים כבר ידעתי שדברים כבר יתסדרו מעצמם, ובכלל לא חשוב מי האבא. ואז ניק מצטרף אלינו ומספר לנו שבעצם רידג' הוא האבא של התינוק החדש. מושלם, לא? אחרי שנים של מלחמות על ליבו של הגבר היחיד בחיי, סופסוף השגתי מה שרציתי. יש לנו בן משותף. עוד מעט גם בטח נתחתן, ונחיה באושר ועושר. הערכה מקצועית כבר קיבלתי בימי פורסטר. ילדים, יש לי בשפע. גברים - אף פעם לא היתה לי בעיה להשיג. ואני חושבת שבפעם הראשונה בחיי, אני יכולה להסתכל על רידג' ולדעת שמה שלא אעשה, הוא לנצח יישאר שלי. כבר אין לי מתחרות. יש לנו ילד משותף. הכל מושלם. ובכל זאת אני לא יכולה להתעלם מהתחושה המוזרה הזו שמסתננת לי בעמוד השדרה. מין הרגשה שלמרות שהכל מושלם, משהו חסר לי. אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים של מאבקים, כבר איבדתי כל כך הרבה, שכבר לא נשאר לי לשאוף. אתם מבינים, פעם הייתי אישה אחרת. התחלתי את החיים שלי עם חלומות. שאפתי להגיע לירח - והצלחתי. כמה בחורות הצליחו להפוך תוך שנים ספורות לנשים בעלות השפע כמוני? סטפני, קרוליין - כולן נולדו למעמד הגבוה. טיילור אמנם היתה אישה פשוטה לפני שהגיעה אל החיים שלנו, אבל היא אף פעם לא התעניינה בכסף או במעמד במיוחד. אני חושבת שהדבר היחיד שעניין אותה בחיים היתה המשפחה שלה. חייבים לתת לה על זה קרדיט. ואמבר, אולי אמבר היא היחידה שאני יכולה להשוות אל עצמי. אבל היא עוד צעירה. מי יודע איך היא תסיים את החיים שלה? עד כמה שאני יודעת, היא יכולה עוד לחזור בקרוואן מלוכלך. בסופו של דבר, היא שיקרה, גנבה ורימתה כדי להגיע לאן שהגיעה. מה שלא יקרה לה בעתיד - מגיע לה. אז אני יושבת עכשיו לבד בחדר השינה. רידג' למטה, מחזיק את RJ בוודאי. סטפני כבר הלכה, אני חושבת שהיא מקללת אותי כמו שלא קיללה אותי בחיים. ועכשיו אני יכולה להסתכל קדימה אל שארית החיים שלי ולדמיין מה יקרה לי. הפכתי לאישה מכובדת. יש לי את רידג', יש לי את RJ. השארתי חותם בעץ המשפחה של הפורסטרים כמו שאף אישה לא הצליחה בעבר. השגתי הכל. עכשיו כבר שום דבר לא נראה לי מעניין במיוחד. חברת פורסטר תסתדר בלעדיי. היא כבר עשתה זאת בעבר. רידג' יגדל את RJ והילדים בלי שום בעיות. מי יודע, אולי יפגוש איזו נערה מהעמק שתרצה לעזור לו. סטפני ושאר המשפחה רק ירגישו הקלה אם אעזוב אותם. אבל לי כבר אין שאיפות. הכל כבר בכיס שלי. גם האקדח. אני מוציאה אותו, ומכוונת אל הראש. יריה אחת והכל ייגמר. מה יותר גרוע לבחורה מהעמק, מלהשיג את כל מה שרצתה?