אני לא חושבת שאנחנו יכולים להרשות
לעצמנו להגיב ככה ולא להאטם. אנשים עושים מה שהם צריכים בשביל לשרוד, ובארץ הזאת להיות קצת אטום זו תכונת אופי רצויה. עצוב, נכון, אבל אין מה לעשות. אני זוכרת עדיין את התקופה שכל פיגוע נגע בכל נימי נפשי והייתי קוראת את כל הכתבות ואפילו אוספת אותם. וכמה בכיתי. בשביל בכל אופן לחיות כאדם נורמלי יחסית, נאלצתי להפסיק להתייחס עד כמה שאפשר. אני עדיין אגיד לך שזה נורא ואיום ועצוב, ומדי פעם יהיה לי את החיבור, אבל אני משתדלת לא לקרוא ולא להקשיב יותר מדי, כי אני לא רוצה להגיע למצב שאני אהיה כל כך מדוכאת שאני לא ארצה לחיות יותר. זה ממש עניין של פיקוח נפש, של שימור אישי.
לעצמנו להגיב ככה ולא להאטם. אנשים עושים מה שהם צריכים בשביל לשרוד, ובארץ הזאת להיות קצת אטום זו תכונת אופי רצויה. עצוב, נכון, אבל אין מה לעשות. אני זוכרת עדיין את התקופה שכל פיגוע נגע בכל נימי נפשי והייתי קוראת את כל הכתבות ואפילו אוספת אותם. וכמה בכיתי. בשביל בכל אופן לחיות כאדם נורמלי יחסית, נאלצתי להפסיק להתייחס עד כמה שאפשר. אני עדיין אגיד לך שזה נורא ואיום ועצוב, ומדי פעם יהיה לי את החיבור, אבל אני משתדלת לא לקרוא ולא להקשיב יותר מדי, כי אני לא רוצה להגיע למצב שאני אהיה כל כך מדוכאת שאני לא ארצה לחיות יותר. זה ממש עניין של פיקוח נפש, של שימור אישי.
יש לך תאריך מדויק אולי?