פציעות
יש איזו נטיה להפוך כל מקרה של פציעה והמשך אימון לאיזה מעשה גבורה נשגב וסוג של מרטיריות. התאורים של "למרות שנפגעתי בברך המשכתי להתאמן" מזכירים תאורים של "למרות שנפגעתי מ-5 כדורים בבטן זינקתי אל תוך כוחות האויב והמשכתי להלחם עד טיפת הדם האחרונה". לדעתי זו לא גבורה גדולה להמשיך להתאמן כשפצועים וכואבים, אני לא ממש מתפעל מכל תאורי ה"פציעות ממש לא מזיזות לי - אני כזה תותח שאני אפילו נהנה מזה". הבעיה בכל התאורים האלו היא פחות העובדה שאנשים מעידים על עצמם שהם מתאמנים עם פציעות (שיעשו מה שהם רוצים), אלא שזה יוצר לחץ על מי שמתלבט או מעדיף לא להתאמן בגלל הכאב - להתאמן בכל זאת, כי אחרת הוא "לא משקיע באמת", "לא אומן לחימה רציני" וכו'. לדעתי הכי לגיטימי בעולם לא להתאמן כשכואב משהו - אפילו כש"רק" שמותחים שריר, או כש"רק" כואב הראש. אני חייב להגיד שאני מכיר את התופעה גם באימונים עצמם, כאשר למישהו יש בעיה והוא ממשיך להתאמן כדי להראות כמה הוא גבר או לחילופין - מישהו שיושב בצד וסופג מבטי בוז וזלזול בסגנון של "מה, רק כואב לו הראש והוא יושב בצד? אני התאמנתי חצי שנה עם רגל שבורה!". כל פציעה וכל כאב הם שונים, כל אחד מרגיש אחרת במצבים כאלה. אצל אחד כאב ברגל ישכח במהלך האימון ויבריא ואצל אחר כאב ברגל יגרום לא להנות מהאימון ואולי אף לנזק יותר חמור. בסופו של דבר, מדובר בעניין רפואי. אם יש ספק כדאי להתייעץ לפחות במורה (בהנחה שהמורה לא רואה באימון עם פציעה סוג של חישול) וכדאי גם ברופא. אנשים רבים היו גיבורים למשך שבוע ואחר כך גיבורים בבית בלי יכולת להתאמן במשך שנה. רק עוד דבר אחד - אני ממש לא אומר שכל כאב, כל מתיחה וכל פציעה הם סיבה להפסיק להתאמן. אבל בטח שאימון למרות כאב ופציעה לא מזכה בעיטור העוז.
