סקר: פרס ועונש

[נדיה של ארבעה]

סקר: פרס ועונש

כמה מכם משתמשים ובאיזו תדירות בפרסים או עונשים (מסוג כלשהו) כאמצעי חינוכי? אשמח להרבה תגובות. השאלה עלתה בגלל שאני מרגישה לאחרונה שאני האמא הכי חריגה בעולם... אבל אשמור את דעתי לסוף כדי לתת לדיון להתפתח.

 

[zimes]

לא משתמשת

לפחות לא במודע.

 

[מירי,]

אנחנו משתמשים....

לא יכולה להגדיר הרבה או מעט, אני גם לא ממש יכולה להגדיר מתי... אבל הרבה פעמים אני "תופסת את עצמי" אחרי ו"רואה" שזה מה שעשיתי....

 

[tonti]

לא משתמשת

אלא אם כן אני עושה את זה בלי לשים לב. מה שיכול מאוד להיות כי גדלתי בבית כזה של פרסים ועונשים(בעיקר פרסים. היינו ילדים "טובים"). אם כי לפעמים כדי לשכנע אני נותנת פרס ניחומים. למשל בנסיעות. כשמתן ממש לא רוצה לשבת בכיסא שלו אני מבטיחה "בוא ניסע, נראה בדרך טרקטור". ולפעמים גם "קח ביסקויט"-זה פרס. ברור. (גם אם לא אמרתי "אם תשב אני אתן לך ביסקויט"). <תמר עם הכותרת "לא משתמשת">

 

[עירית ל]

אף פעם

אבל יונתן עוד לא בן שנתיים וחצי ועוד לא עמדתי בפני מצבים שהייתי חסרת אונים. אני מקווה שגם לא יגיע הרגע ושתמיד אדע לעמוד בפיתוי.

 

[לאה_מ]

לא משתמשת.

בעונשים אף פעם לא. בפרסים מאד משתדלת שלא, אם כי חייבת להודות שכבר יצא לי (עם עומר, ואפילו בנושא הגמילה... אבל זה היה דבר שהעיד על המצוקה שלי יותר מכל דבר אחר... אפילו אז שמתי לב שאם אני מציעה לו פרס, כנראה שאני ממש מרגישה חסרת אונים...).

 

[לאה_מ]

ובהזדמנות זו - קישור למאמר

מקל וגזר – על חיזוקים ועונשים וההקשרים שבהם הם מופעלים - מאת ד``ר קלודי טל. מומלץ.

 

[דנה השניה]

אצלינו

לא משתמשים בעונשים, גם בפרסים מעט מאד. בדרך כלל אני מודעת לזה רק לאחר מעשה, אם כי לפעמים, כמו בתיאור של tonti עם הקטן אני יכולה לומר משפט כמו: "בוא שב כדי שנוכל לנסוע, נראה משאית בדרך" כדי לשכנע אותו להקשר בכסא. אני משתדלת לא לתת ממתקים כפרס. חיבת לומר שבבית הספר של הבת הגדולה שלי לקבל פרסים כמו חותמות על היד, מדבקות וכד' זה נוהג מקובל, אבל הוא תקף רק לבית הספר. בבית השתמשנו במדבקות בעבר (היו לנו "מדבקקי" בזמן הגמילה ורק לצורך קקי) אבל היום אנחנו משתמשים במדבקות לצורכי יצירה בלבד.

 

[החתולה השחורה]

התאומים שלי בני 4.5, ובערך 4-5

פעמים נתתי עונש (לשבת דקה-שתיים על הכסא). הענישה הזו היתה בפרוש חולשה שלי, כשמצאתי את עצמי חסרת אונים מול התנהגות אלימה של הילד כלפי אחותו. מיד לאחר מכן, הרגשתי מטופשת וחלשה. בשנה האחרונה לא ענשתי כלל. פרסים: רק פעם אחת: בגיל 3 הבטחתי צעצוע על מנת שישתף פעולה בבדיקה רפואית חשובה שקודם לכן סרב לבצע.

 

[אינה של יערה ואלה]

לא לסקול אותי...

קרה שהבטחתי (ונתתי) פרסים. כשהייתי צריכה איכשהו לטפטף לה טיפות עיניים, הבטחתי מטריית שוקולד חרובים על כל טפטוף שילך חלק. למזלנו הטיפות נרשמו ל-3 ימים בלבד. עונשים? לפעמים. בעקבות השתוללות אצל חברים, שלא נרגעה אחרי אזהרות, לקחתי אותה הביתה חצי שעה אחרי שהגענו. אם היא שופכת כלי עם אוכל או מפזרת (=זורקת בכל הכוח לכל הכיוונים) את הצעצועים, אני לא מאפשרת לה לעשות שום דבר עד שהבלגן לא מסודר. מעבר לזה, כרגע המעשים שלה הם נקודתיים לגמרי כך שהתגובה חייבת להיות נקודתית. כאן אינה, מדווחת מהפנימיה הצבאית...

 

[maya100]

בעונשים אף פעם לא, בפרסים בד"כ לא

כלומר, לא בפרס כפרס "עשית X אז אתן לך Y" או "אם תעשי את זה אתן לך את זה" אבל אני כן משתמשת לעיתים בפרסים כ"פיתוי" לדברים שאני רוצה שיעשו על ידה. הכוונה היא לתמריצים.. לפעמים אפילו תזכורת של משהו (נניח "בואי נלך עכשיו לגן ואחה"צ אבוא לקחת אותך ונלך לים") גורם לתמריץ. בעצם, עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה שלזה התכוונת בפרסים, אז כנראה שהתשובה היא לא בשני המקרים. מאידך, אביגיל רק בת שנתיים וחודשיים אז, עוד חזון למועד..

 

[חנה גונן]

ממש משתדלת שלא..

אלא לתת חיזוקים חיובים באופן מילולי או חיבוק,רק פעם אחת השתמשתי במדבקה כפרס עם ילד נשכן באופן קיצוני שזה היה ממש מצב חירום ולא מצאתי פיתרון אחר וזה דוקא עזר. שלכם חנה גונן

 

[נדיה של ארבעה]

אני רואה שרובכן עוד יותר

קיצוניות ממני. אני לא שוללת את השיטות האלה על סף, רק שהן נורא לא יעילות בעיניי. בעקבות דיונים הולכים ומתפתחים בגן שעשועים אצלנו גיליתי שאני היחידה כאן שמסתייגת מענישה באופן די גורף (אם כי פעם אחת קרה שלא הרשנו לאריאל יומיים לצאת לבד מהשער של הפנימיה, כי הוא רץ לכביש אחרי כדור...) וטוענת שפרסים זה לא יעיל ולא מלמד כלום. אנחנו משתמשים בפרסי ניחומים (אחרי בדיקות אצל רופא וכאלה) או במקרים שאין לי זמן או כוח להסביר ואני צריכה שיצייתו לי מיד. גם אז זה משהו כמו ארטיק ולא כסף או חפצים. "אני צריכה לסיים את העבודה, קחו ארטיק וצאו החוצה מיד." את שיטת המדבקות הנהגנו עכשיו בעניין מסוים ביוזמת אריאל עצמו, ואני די הסתייגתי אז הטלתי את הכול על יוסי. (כמה נוח...) נראה לי שרוב הדברים שכתבתן כאן אי אפשר ממש לקטלג תחת קטגורייה של פרס. יש גם הבדל בין עונש לבין תוצאה טבעית של התנהגות ("אם מתנהגים בצורה אלימה בגינה הולכים הביתה" נראה לי כלל הגיוני ולא עונש) טוב, לפחות אני כבר לא מרגישה לבד על כדור הארץ בזכות השרשור הזה, וגם זה משהו

 

[אוריון של שי]

זה פרס? שוחד בחירות?

המצב היחיד שאני משתמשת באוכל כדי לנווט את שי להתנהגות שמתאימה לי זה בנסיעה ברכבת - אני ממש לא רוצה שהוא יתרוצץ אז אני קונה לו או מביאה לו מאכלים אהובים. הנה היום בקבוק שוקו החזיק אותו על הכסא כמעט חצי שעה - התניתי לו שהוא יכול לשתות שוקו רק אם הוא יושב... זה לא נראה לי פרס אבל אולי קצת שוחד. אחר כך כבר ממש שיחדתי אותו כי רציתי שישב בשקט בעגלה - נתתי לו ביסוויט (הבעיה היחידה היא ששי לא לוקח שוחד....היה בכי...)

 

[ימימה]

לא משתמשת

או לפחות עושה כל מאמץ לא. עונשים, בהגדרה אני לא נותנת, אם כי אודה (ואבוש) כי היו מספר פעמים, במצבים שבהם הרגשתי ממש חסרת אונים מול התנהגות מסוימת, שאיימתי ב"אם/אז" - אם לא תפסיקי אז לא נלך למסיבה למשל. בסופו של דבר, עד כמה שאני מצליחה להזכר, בד"כ זה נשאר בגדר איום בלבד, ולא יצא אל הפועל (מה שלא עושה את זה אפקטיבי במיוחד...) גם כך, זה תמיד נובע ממקומות של חולשה, ואני לא אוהבת את עצמי במקומות האלה, ומתחקרת את עצמי בחומרה אחר כך. וגם - כצפוי, כשאני כבר מכניסה את עצמי לפינה כזאת - של אם/אז, גם היא נכנסת מיד לפינה הנגדית, וחייבת למשוך את זה עד הקצה, כדי לבדוק אם אעמוד בדברי. אני חייבת לציין שאופן טבעי מעולם לא נתתי עונש, עונש כשלעצמו מעולם לא היה חלק מעולם המושגים שלי, אבל הגדרתי לעצמי שזה מה שאני עושה (יותר נכון - לא עושה), רק בעקבות דיונים בפורום בנושא.