סקר : מה אנחנו מצפים מהחברה

[אמא של דפנה]

סקר : מה אנחנו מצפים מהחברה

שתעשה/תגיב אחרי שאבדנו את היקר לנו ושאנחנו לא יכולים לשכוח את זה לעולם. אז הנה הציפיות שלי: 1. אל תמהרו להגיד לנו שאתם מצטערים/לא מצטערים. 2. לעולם אל תגידו שאם הייתם במקומנו - הייתם חוזרים לשגרה מהר יותר. 3. אל תמהרו להכניס את עצמכם בנעליים שלנו - כי אתם לא יודעים למה אתם נכנסים. 4. תהיו פשוט אתם - תמשיכו לדבר איתנו כאילו כלום לא קרה. 5. אל תתייחסו אלינו כאילו עברנו מחלה קשה ועכשיו אנחנו חזרנו לחיים. 6. זה כואב לנו מאד - לעולם לא נשכח את זה - היינו רוצים שגם אתם הסביבה תהיו איתנו - אבל שוב בבקשה לא במילים בנליות ולא במשפטים שאתם לא יודעים איך לאכול אותנו. אז שוב אלה הציפיות שלי ואני מאד מקווה שהן לא מוגזמות. וכל מי שחושב אחרת ורוצה להוסיף - כאן המקום. איריס.

 

[sivanori]

ציפיות

מה אני הייתי רוצה ? מסובך. הייתי רוצה שיבינו אותי קצת יותר. שלא ינטרו לי על התקפת זעם, או יום מאד קשה. שלא יכעסו עלי אם אני לא מסוגלת לחשוב היום. שלא ידברו על הילדים המתוקים שלהם לידי כל הזמן. אני יודעת שהייתי נורא קשה, אבל תחשבו מה עובר עלי וכמה אני מנסה לא להחצין את הרגשות שלי ותבינו כמה היה לי יותר קשה ממה שראיתם. ואת סט המשפטים "הקומיים" שמופיעים בפורום - את זה אני ממש לא רוצה לשמוע יותר !!! יש לי רק חברה אחת שעמדה בציפיה הלא-מפורשת הזו

, כל האחרים פשוט תפסו מרחק.

 

[vered4]

לאחר שהייתי בגן עדן, בגהנום ובחזרה

אני יכולה להגיד שהצפיות מאוד לא ראליות. כשנולדו ילדי הראשונים, אחי וגיסתי היו בשלב נסיונות ארוך ומייגע. כתוספת גם אחותה עשתה את זה בקלות. הדבר שהכי קורע, הוא הרי לראות תינוק אצל מישהו אחר, ופה היתה להם תזכורת משני הצדדים. הם הסתגרו להם בצרתם ואנחנו זרחנו מאושר אין סופי. אם הם היו משתפים אותנו ולא נסגרים היה להם יותר קל. מה הם היו רוצים? בטח היה מקל עליהם לא לראות אותנו כל הזמן. גיסתי היתה פקעת עצבים, אבל בגלל שלא דיברה על מה שכואב לה, זה היה בלתי נסבל כמעט להיות איתה. אז במקום לדחוף את הרגשות על ההריונות פנימה, ולהוציא עצבים שכאילו לא קשורים, עדיף לדבר ושאנשים יבינו. ולא חייבים לייצר טלנובלות, רק לדבר. לכן אם רוצים שהסביבה תבין, צריך לשתף, אף אחד לא קורא מחשבות ורגשות. כל אחד אומר דברים שנראה לו שמנחמים, לא משנה מה, זו הדרך היחידה שצריך להסתכל על זה, על הכוונה ולא על מה שנאמר. ולמרות זה, תמיד יהיו משפטים מטומטמים שאתה לא מבין מאיפה יצאו, אבל אצל כל אחד משהו אחר יקפיץ את הפיוז.

 

[jole]

ציפיות

LOVE Ricky was "L" but he´s home with a flu´ Lizzie, our "O" had some homework to do Mitchell, "E" prob´ly got lost on the way, So I´m all of love that could make it today

ואם בילבלתי אתכם מעט

אני אנסה להסביר איך אני רואה את הדברים. מאנשים שלא חשובים לי אני לא מצפה לכלום וגם לא אכפת לי מה הם חושבים ואני לחלוטין מתעלמת ממה שיש להם להגיד. מהאנשים שכן חשובים לי אני מנסה לא לצפות ליותר מידי וזה לא בגלל שאין להם מה לתת לי, יש להם המון רק שאין להם את הכלים לדעת מה אנחנו באמת צריכים בהתמודדות שלנו עם האסון. ותראו כמה מאבקים אנחנו עברנו...עוברים..נעבור ואנחנו היינו שם, אז איך נוכל לצפות מהאנשים שסביבנו לקלוע בדיוק למה שיעשה לנו טוב?? מניסיוני, כל חבר שהגיע, רצה לתת רק את הטוב ביותר שהוא יכול לתת באותו רגע (וזה לפעמים רק אות אחת בלבד ולא המילה כולה...אבל זה מה שיש לו). חברים טובים יידעו להקשיב אם אנחנו ניתן להם את האפשרות, במקום לחכות שהם יפעלו, לפתח ציפיות ואחר כך להתאכזב פשוט אמרתי מה אני צריכה, או מה אני חושבת שיעשה לי טוב וזה הקל...מאד. לא התביישתי להגיד- לא רוצה לדבר על זה עכשיו או אני מבקשת שתלכו כי אני רוצה להיות לבד עכשיו(ולא משנה שהם רק הגיעו לפני 10 דקות) אם הם חברים הם יבינו ויקבלו. ורק לתת את הקרדיט לציטוט למעלה: הוא נכתב ע"י Shell Silverstein מתוך הספר: Where the sidewalk ends