שתי תובנות ופינת התלונה - טלויזיה
האמת שהקטע הכי מעצבן בלחיות בלי טלויזיה הוא שלוקח ממש כמה שנים טובות להוריד את רשות השידור מהגב, עם הדרישות המחוצפות שלהם לאגרה. למה מחוצפות? כי בטפסים שהם שולחים לתשלום אגרה אין שום מקום שבו אפשר לסמן "אין לי טלויזיה". במכתב הראשון שהם שולחים (שהוא עוד יחסית מנומס) הם פשוט אומרים "אם אין לך טלויזיה - תתעלם". התעלמתי, והמכתב הבא איים לעקל לי את חשבון הבנק וגם לשלוח אותי לכלא כי עברתי על "חוק האגרה". כתבתי בטוש שחור על ההודעה שלהם "אין לי טלויזיה, לא תהיה לי טלויזיה ולא היתה לי טלויזיה", קיפלתי ממש ממש קטן ושלחתי להם במעטפת התגובה. לקח עוד כמה מכתבים אכזריים ביני לבינם עד שהם הרפו... יכול להיות שהאנשים שיש להם טלויזיה פשוט אין להם זמן להשקיע כל כך הרבה במריבות עם רשות השידור, כי הם רואים טלויזיה כל היום.... ועוד משהו ששמתי לב אליו בנוגע לטלויזיה - בתקופה שגרתי עם שותפים בעלי מכשיר, היו פעמים שהייתי מצטרפת לראות סרט טוב. מה שהיה הורס אותם זה שכשהסרט היה נגמר, אני אוטומטית הייתי קמה ומכבה את הטלויזיה. "למה את מכבה את הטלויזיה?" הם היו שואלים, "כי נגמר הסרט" הייתי עונה. "אז מה? לא נגמרה הטלויזיה" היתה התשובה שלהם. פה פשוט הייתי מושכת בכתפיים ויוצאת מהחדר, חזרה לחיים שלי
ועוד משהו ששמתי לב אליו - בגלל שאני כבר באמת הרבה שנים לא רואה טלויזיה, ויצא לי "לפספס" את כל המהפיכה הטלויזיונית שלנו, בהחלט ראיתי הבדל בהתייחסות של החברה ל"מוזרים" כמוני. כשהייתי צעירה יותר, בעידן של הערוץ הראשון , וגם בהתחלה של הערוץ השני, לפני הכבלים, היה "לגיטימי" לפספס משהו. אם מישהו היה אומר לי "ואו, ראית אתמול בטלויזיה את ...." והייתי אומרת "לא, לא ראיתי", מיד הייתי מקבלת את התקציר של מה שפספסתי. האמת היא שהרבה שנים בניתי על זה, ואני הייתי מספרת להם בתמורה על ספרים שקראתי או סרטים שראיתי בסינמטק. אבל ככל שרבו הערוצים והטלויזיה הפכה פחות רהיט ויותר חיית מחמד, גיליתי שכשאני אומרת לאנשים שלא ראיתי משהו מסויים, מיד הם מחפשים משהו אחר שאולי ראיתי, כדי שנוכל לדבר על זה. כשהם מבינים שאין לי טלויזיה ואני גם לא רואה טלויזיה אצל השכנים או משהו, הם מסתכלים עלי במבט ששמור למסכנים במיוחד, ומשתתקים. לא עולה על דעתם לספר לי מה הפסדתי, וגם כאני מבקשת באופן מפורש זה לא מצליח. או שהם לא זוכרים בדיוק, או שהבדיחות הן כאלה שחייבים לראות אותן כדי להבין. לעומת זאת, אם בטעות כן יצא לי לראות את האייטם המדובר (וקורה שאני עוברת ליד טלויזיה פתוחה בבית כזה או אחר, אני עדיין לא חיה על אי בודד) הדבר היחיד שיש להם לדבר איתי הוא "איזה קטע היה?" ולהעלות שורות נבחרות מהסרט/פרק ולצחוק *שוב*. מה קרה לתרבות השיחה שלנו?