אני לא משכנעת. מה שכן...
אני אציג לך שני מקרים שבסביבתי הקרובה (עאלק קרובה.. קרובה מאוד התכוונתי...) 1) יש לי דוד , מבוגר כבר. אשתו היתה חולה בסרטן במשך 11 שנה, ובשביל כל החולאים שלו אין לי מספיק אצבעות... היא נפטרה, אבל לא יכולת לראות אותה בלי חיוך משוח על הפרצוף, והוא עד היום צוחק , ומחייך על כל אפיזודה. לא תשמעי ממנו מילה רעה על העולם, הכל ורוד. את האהבה ביניהם יכולת להרגיש אם עמדת לידם יותר מחמש שניות. 2) דודה אחרת. בת 65 , רווקה, מעולם לא היתה לה אהבה. מעולם (ואני יודעת בודאות כמעט מוחלטת). את הפנים שלה את יכולה לראות נפולות על בסיס קבוע, כל מילה שניה שלה היא אנחה מסוג מסויים. את הצרות שלה אני שומעת ללא הרף , היא מרירה, מעירה לכולם, ותמיד, אבל תמיד , הכל שחור. מה שחור? הררי האופל שאחוריהם מתחבא אשמדאי מלך השדים, יותר בהירים מאיך שהחיים שלה נראים. אהבה היא המקום שבו אתה מתקבל ללא סייגים. עם מחלה או בלעדיה. יש מי שיכול לחיות חיים מאושרים בלעדי זה?