ספרי ילדים של פעם

[אביבקיץ]

ספרי ילדים של פעם

בימים האחרונים קראתי לילדה שלי כמה סיפורים מספרים ישנים. אז ככה - היה ילד בן 3 שברח מהבית, מי שמצא אותו היה ילד בן 10, שעובד כשליח על אופניים בחנות המכולת. האמא בכלל לא חיפשה את הילד הבורח. בסיפור אחר - ילד של גן נשאר לבד בבית, עם אחותו הקטנה. סיפור אחר - ילד (כנראה גם בגיל גן) שנוסע באוטובוס לבד אל סבתא, ובדרך גם מתידד עם איש זר. יופי של סיפורים, הרבה קסם, אבל כולם מתנגשים עם הדברים שאנחנו מעבירים לילדים שלנו כל הזמן. לא נשארים לבד בבית, לא חוצים כביש לבד, לא לדבר עם זרים ... (אגב - אלה סיפורים מאד מוכרים וותיקים, לא איזה סיפורים מוזרים).

 

[KallaGLP]

לא הבנתי מה בעצם רצית לשאול

אך אותי זה לא מטריד. אני מחנכת את ילדיי בעצמי. בספרות מעניין אותי אך ורק ערכה הספרותי והאמנותי ולא ההבטים הדידקטיים. ואם בכלל יש משהו שאני לא סובלת, זה ספרות מגויסת.

 

[אביבקיץ]

אולי הבעיה היא שעצוב לי

אין לי כלכך בעיה של "חינוך". הילדות שלי לא יילכו לבד לאוטובוס, ואני לא אשאיר אותן לבד בבית גם אם זה מה שכתוב בספר בן 50 שנה. אני בטוחה שאם הייתי ילדה, הסיפורים היו עושים לי חשק לנהוג כמוהם. הייתי קצת מקנאת בילד ההוא ש"ראה עולם". הייתי רק מחכה לרגע שההורים ישאירו אותי לבד, ואני אוכל לקבל הודעות בטלפון. ועכשו אני קוראת לילדה, ועוברת בי מחשבה קצת עצובה ש"הלואי שהיא לא יותר מדי עצובה שהיא לא עושה כאלה הרפתקאות..." ולא ברור לי מה לענות אם היא תעלה את הניגוד בין מה שאנחנו מלמדים אותם, לבין מה שמתואר בסיפורים.

 

[פלגיה]

בעיני זה תלוי באיכות הסיפור

אם הסיפור טוב בעיני, ורק יש בו פרטים של "אנחנו לא מתנהגים ככה" - אז אני אספר, וזה יכול להיות בסיס לדיון עם הילדים. למה אנחנו לא מתנהגים כך? למה אני חושבת שהילד התנהג לא כראוי וכו'. אם הסיפור הוא סתמי, אפשר באמת לוותר עליו. יש שלל ספרים. לא חייבים להקריא הכל.

 

[noa_f]

אני זוכרת ב"יומני תמר"

איך היא מספרת על ארוחת הבוקר הקיבוצית שלהם (סלט-חביתה-פרוסה) לעומת ארוחת הבוקר הקנדית (קורנפלייקס). אז מה אוכלים אצלנו היום?

 

[michal@gal]

אני מכירה את הסיפורים האלה

כילדה זה נראה לי טבעי לגמרי. עכשיו כהורה מוזר לי לספר אותם כי התרבות מאד השתנתה.

 

[פלגיה]

קראתי עכשיו ספר של אניד בלייטון

בתחילת הספר האח ואחותו נפגשים בסיום השליש, כי כל אחד לומד בפנימיה אחרת, ובמשך 3 חודשים הם לא נפגשו). לצערם הרב ההורים לא נמצאים כי הם נסעו לאמריקה, והם נשלחים לכפר עם האומנת הוותיקה של אימם. והצער הוא רב לא בשל היעדרות ההורים אלא מכך שהם לא נשלחים לדודה, אלא נזקקים לאומנת. וכשקראתי את זה בילדותי, זה בכלל לא היה נשמע לי מוזר, על אף שהתרבות שלי היתה שונה לגמרי. כנ"ל עם כל ספרי "ילד בקיבוץ" שיצאו בארץ בהמוניהם.

 

[ליידי דרמה]

ואני רציתי מאוד להישלח לכפר (או לסבתא שלי שגר

במושבה ישנה ומנומנמת)ונכון, גם לי לא הפריע בקריאה בספרים הללו שאומנות גידלו את הילדים ולא ההורים.

 

[יעל נועם]

עולמות אחרים בספרים

כאשר הספר מתאר עולם אחר, רחוק ושונה מעולמנו, אין בעיה לקבל את השונות. זה כמעט כמו לקרוא ספרי מדע בדיוני. בזמננו, העולם שתואר בספרים כמו של אנייד בלייטון (זו לא הסופרת של "השביעיה הסודית" וכו'?) היה רחוק מאד. היום כל העולם הוא כפר קטן ואז יתכן שיש פחות תחושת ריחוק. אם הספרים הם "אל זמניים" ו"אל מקומיים" - קשה לראות בהם משהו רחוק, לא שייך ולא משפיע.

 

[ButtercupA]

כבר כמה שנים שאני חושבת את אותו דבר

על הסיפור שמלת השבת של חנל'ה.

 

[momoshlomo]

לא מזמן ניסיתי לספר לבני את הסיפור על 3

חזרזירים. הוא נרדם תוך כדי המאמר מוסגר מה זה חזיר, מה הוא אוכל ואיזה קולות הוא משמיע. את היחנוך אפשר להשאיר למאמרים מוסגרים לפי דעתי... ולתת לילדים להנות עדיין מסיפורים של פעם

 

[Patterns In The Ivy]

הדיעה שלי

אני לא חושבת שצריך לספר סיפורי ילדים רק אם הם תואמים את המציאות שלנו ותוך כדי מעבירים מסרים חינוכיים. בואי ניקח סיפורים כמו תום סוייר, האם את מפחדת שהבת שלך תבנה רפסודה ותשוט בנהר? סביר להניח שלא. או אם תקריאי לה את שלגיה, האם היא תשאל אותך אם יש אימהות שמבקשות להרוג את הבת שלהם ולשים את הלב שלה בקופסא? סביר להניח שלא. אני חושבת שהסיפורים יותר אמורים להעשיר את עולם הדמיון, לפתח את השפה שלהם ואת הידע שלהם על העולם, וגם פשוט לגרום הנאה. סיפורים כמו שתיארת של ילדים שנשארים לבד, בורחים מהבית, נוסעים לבד באוטובוס - אני חושבת שהמטרה שלהם היא לא להמליץ לילדים לעשות את זה, אלא לגרום לילד תחושה של עצמאות, שגם הוא יכול לעשות דברים לבד ולגלות את העולם, ולהכיר אנשים, וזה נראה לי דבר מאד חשוב לפתח בגיל הזה.

 

[Ayelet CA]

מכירה את ההרגשה, מה שאני עושה זה

בפעמים שאנחנו נתקלים במשהו כזה אני מסבירה שזה רק בסיפור, ושבעצם אנחנו לא עושים כך וכך. לא תמיד אני אגיד את זה כי זה בכל זאת יקלקל את הקשם של הסיפור, כמו למשל אצל פומי הטפיר שנכנס לבית זר.