מצד אחד זה נוראי. מצד שני, כהורה,
יש לך השפעה הרבה יותר גדולה מאשר הצוות החינוכי בגיל הזה.
ולראיה - מקרה שקרה באמת: הבת שלי היתה בגן דתי, מכורח נסיבות שהן לא עניינו של אף אחד כאן. יש לה חברה טובה שהיתה איתה בגן ועכשיו איתה בבית הספר.
לפני כמה ימים היא התארחה אצלנו בבית ובאיזה שהוא שלב שמעתי אותה אומרת "תודה לאל". הבת שלי ענתה לה מיד, בלי להתבלבל: "מה תודה לאל? זה אני עשיתי, תודה לי!" (כמובן שזה משפט שהיא שמעה ממני לא מעט).
מעבר לזה, יצא לנו לא פעם לנהל איתה שיחות על דת ואלוהים, היא יודעת מה זה יהודים, מה זה נוצרים, מוסלמים, דרוזים, האוכל האהוב עליה זה פיצה עם בייקון וכל שנה אנחנו מדליקים חנוכיות ואחר כך יוצאים לכפרים הנוצריים (ככה זה כשגרים בפריפריה) לראות את הקישוטים של כריטסמס.
מבחינתה, הסיכוי שאלוהים קיים קטן מהסיכוי שקיימת פיית השיניים.
אז כל עוד ההורים עם היד על הדופק (ובגילאים האלו הם יכולים וצריכים להיות עם היד על הדופק), זה לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו.
